הִרְהוּרִים שֶׁבֵּינְתַיִם

מול המחשב אני מעשנת את הסיגריה הראשונה, שותה קפה שיצא חזק מדי ומתוק מדי ובסופו של דבר לא טעים במיוחד ולא מוצאת שום עניין.

אני מחליפה את ג'ורג' הריסון בפרנץ פרדיננד.

אני לא יודעת מה לכתוב- עוד בוקר והכל בסדר. אני לא מרגישה צורך להוסיף 'פחות או יותר'.

אין לי את הצורך הרגיל להשאב לתוך המחשב בסוג של בריחת יום-יום ולהפוך את זה ליום-יום היחיד שאני רגילה אליו.

החיסרון הבולט בלנער מעליך את כל הדרמה, זה שאין דרמה לשקוע בה. וזה קל יותר, ונעים יותר, אבל האופק פתוח יותר. מול אופק פתוח אפשר לחיות או להתחבא, אבל משהו נשאר פתוח גם כשאני עוצמת עיניים, ומוצאת שאני לא רוצה לחזור לישון.