הִרְהוּרִים שֶׁבֵּינְתַיִם

במבואה עומדות המון שקיות דחוסות, ובחוץ רעש נוראי של כיכר הומה אור ותנועה.

אני מפרקת שקית או שתיים מתכולתן, מניחה את הספרים על המדף, רועדת קצת וממלמלת את צ'לסי ברנס*.

ספרים שעוד לא קראתי, ספרי עיצוב-צילום שנועדו לשכב על שולחן הקפה לדפדוף אירעי שוברים לי את הלב על המדף הזה, ומשהו במחשבה עליהם מחזיר לי את המרקם המחוספס-מתפורר של הלבנים האדומות שהנחתי על השולחן הנמוך בסלון שלנו-שלו משני עברי הספרים האלו, ועוד כמה חוברות.

ידעתי שהעברת החפצים תהיה קשה. לכן דחיתי אותה שוב ושוב ובסופו של דבר עשיתי את זה בכמה פעמים. דחיסה חטופה של הכל לתוך שקיות גדולות, בלי לחשוב להעמיד את השקיות אחת אחרי השניה ליד הדלת ואז לדחוס לבגאז', להעלות הביתה וללכת לישון.

ובעצם זה כואב מאוד.

אמרתי, עם הדברים שלי או בלעדיהם, גם כך מה שנשאר קנינו ביחד, כך שזה מרגיש בדיוק אותו הדבר. לא לקחת את הזה שלך, הוא אמר, אח"כ, אני אקח אותו אח"כ, גם את כל שאר הדברים הקטנים.

בערב הראשון אתה והכלב שמחים מאוד לראות אותי, אתם מתרפקים עלי ומלחששים לי באוזן ימין געגועים ואהבה.

בערב השני אתה מתנהגים כרגיל ואני נזכרת למה עזבתי.

מישהו אחר כותב לי שהוא מתגעגע אלי, זה לא מרעיד אותי כמו שדברים כאלה בדרך כלל.

אני כותבת שאני צריכה זמן אבל לא יודעת אם אגיע אי פעם ללהתגעגע אליו חזרה. בפעם הבאה שאחשוב על זה הוא כבר ישכח מזמן.

*קרן אן/נוליטה.