הִרְהוּרִים שֶׁבֵּינְתַיִם

אני מתחילה לקבל כל מיני תגובות תמוהות.

כל מיני שמות מוזרים וראשי תיבות מטרידים. אני פאראנואידית, אותי זה מטריד.

בכלל יש פה איזה מגמת פופולאריות.

מגניב.

אני חושבת.

אוח.

היום היום האחרון לתואר שלי.

שני שיעורים וזהו. נגמר.

מיום ראשון- תקופת הבחינות, או כמו שתן-תן קורא לזה- "בל נשכח שתקופת הבחילות בפתח". אחרי זה נשתגע כמה שנרצה.

המשמעות הקריטית של התק' האחרונה זה ששלושה שבועות אני נעדרת מהעבודה. אחרי קבלת מקדמה של 3000 שקל שנאכלה יפה ב"תערוכה" המזדרגגת הזאת. אני לא מרוצה ממנה. ממש ממש לא.

יש לי יותר מדי דברים לעשות, והכל מתוך הפסאודו-דיכאון החדש שתקף אותי בגלל הגלולות האיומות האלו.

אז בני אברהם חוזר בארון.

אני מכירה את אהבת הנעורים שלו. אני יודעת שהיא מרוצצת עכשיו והיא לא מסוג האנשים שמדברים. אני לא יכולה להיות שם בשבילה. היא לא מבינה את מנגנון הריפוי בעיסוק בכאב שלי. היא ממש לא אוהבת את זה ואומרת שאני מכאיבה לה כשאני מדברת על הכאבים שלי. היא בורחת בורחת בורחת.

אני חיה בצורה הזויה.

אני מאמינה שהכל יתבהר עוד קצת, כשיגמר שבוע הבא ואיתו המבחנים הדחוסים האלו. ואיתו החזרה לעבודה (ייאייקס, לא רוצה). אבל לפחות כסף ואני עוזבת את הבית עוד שלושה חודשים לפי התכנון. אני משתדלת להתעלם בעדינות מההורים שלי ומהתגובות שלהם בינתיים, ולחכות שהזמן יעבור.

רק עוד שבוע וחצי של לחץ, ואח"כ זמן רגיעה. זמן לנשום.

מי היה מאמין. אני מסיימת את התואר.

כן, והשיעור הלפני אחרון לשלוש וחצי שנים האלו מתחיל עוד 20 דקות, אז כדאי שאזוז להתלבש.