הִרְהוּרִים שֶׁבֵּינְתַיִם

5th ave & 19th street / 2002, fleabilly

מה שאני כ"כ אוהבת בפוטולוג, זה הצורה שבה האתר הזה בנוי. בדיוק מה שמאפשר לי ללכת שם לאיבוד שעות על שעות, מרותקת לגמרי. בצד שמאל של כל עמוד אישי יש תצוגה מוקטנת של כמה מהתמונות האחרונות שהצלם העלה, ובצד שמאל- סרגל של התמונה האחרונה שהעלו הצלמים החביבים על הצלם שבדף שלו אתה נמצא. בניווט בין החביבים על החביבים של החביבים עליך, יש חשיפה אדירה להמון המון אנשים, מכל העולם. יש שם הכל- החל מסתם צילומי חבר'ה ירודים פחות או יותר לצלמים חובבים, צלמים מקצועיים, פוטולוגים פתוחים בנושאים ספציפיים, והמון המון דברים נהדרים.

אני מסתובבת שם, ולוחצת על תמונה אחר תמונה,  ומוצאת את עצמי בתוך חיים של אנשים מניו-יורק,ברזיל, לונדון, טורונטו, פריז. הם מצלמים את היום-יום שלהם,  את הבית שלהם, את מה שקורה מסביבם. את הרחובות, את האנשים שהולכים בהם, את החפצים שלהם ואת עצמם. אלה תמונות סטילס קפואות, שמרגישות לי הכי אינטימיות בעולם. ויש שם כ"כ הרבה מהקסם הזה, שהופך לחיצה על כפתור לקפאון מצויין של רגע אחד בזמן, שנבחר בהתבוננות רגישה, מוקפדת או מהירת החלטה.

כל המבנה הזה מאפשר flow מצויין, לזרום מתמונה לתמונה, מצלם לצלם ולהרגיש שיש שם כ"כ הרבה אנשים כמוך, בעצם.

יום האישה היום, ואני יכולה לכתוב הרבה דברים על למה אני לא אוהבת את היום הזה, למה אני לא אוהבת גברים במיוחד, למה שתי נשים יחד נראות לי טבעיות יותר מאשה וגבר.

אבל, זה נובע מתוך הקיטש המוחלט של זה שהייתי רוצה שהיום הזה לא יצטרך להתקיים.

מזה שנוראי בעיניי לקיים אותו בזמן שכמות איומה של נשים נתונות לסחר, לאיום ופחד מתמיד, מאונס, מאלימות. כל אלו שהתרגלו לחיות עם הפחד, לקחת איתן גז מדמיע בלילה ברחוב, לחשוב על עצמן ברידוקציה ולא לראות מעבר לזה, כי גם אם הן יראו- אף אחד לא יתייחס לזה, אז קל יותר לשחק את המשחק. ובגדים קצרים ואיפור ועינויים על עינויים של מריטת שערות ומראה, ודימוי עצמי נמוך וזנות ושחיקה, וסחיבת גברים שהם רק תינוקות מגודלים על הגב, כדי לגדל עוד דור של תינוקות מגודלים ולא לשנות כלום.

אז היום הזה מרגיש לי כמו עלבון צורב, וגורם לי לרצות לצעוק על כמות לא נתפסת של אנשים שחושבים שהפמיניזם עשה את שלו ועכשיו הגיע הזמן שנרגע.

היום הזה מרגיש לי כמו חנופה ריקה.

אבל, כמו כל תהליך שרחוק מלהיות קרוב לסופו, צריך ימים שנתיים להזכר במה קרה מאז שלנשים לא היתה פרסונה משפטית משל עצמן, אלא נחשבו לרכוש האב ואח"כ, על ילדיהן, לרכוש הבעל.

מאז ששרפו לסביות על המוקד או איימו עליהן בכריתת איברים ובמאות מתקדמות יותר- גלות והפרדה מבת זוגן.

מעמד האישה הוא מושג מעציב ומעורפל בדיוק כמו האור שיש עכשיו בחוץ,  כ"כ הרבה חול באוויר שקשה לראות בכלל. כמו האשה בתמונה של פליבילי למעלה, פיגורין חצי מטושטש של נשיות.

שמעתי בחדשות שברשות הפלסטינית הודיעו על יום חופש בתשלום לכל נשות הרשות. זה רעיון נחמד. הוא לווה בבקשה של הרשות מהמעבידים לכבד את זה, ואני תוהה כמה מעבידים הוציאו את העובדות שלהן לחופשה בתשלום היום.

יום אשה שמח לכולם.