אבא שלה הגיע מאוקראינה.
על זה הם מדברים בארוחה המשפחתית, מי מכין בורשט ושפולנים אוכלים אוכל מתוק. ליטא זה ליטא זה לא פולניה.
עקב ויכוח נוסף עם אבא שלי לפנות בוקר, שהיה מלווה בצרחות אלימות יותר מהרגיל (ובעוד בקשה אדיבה לארוז תיק ולעוף מהבית) אני נמנעת מלשבת איתם לאכול. שתי הסבתות שלי כאן, אבל אני לא יכולה להסתכל על אבא שלי מהצד השני של השולחן. בא לי להקיא.
סבתא שלי קנתה לי ג'חנון אצל מרים בים (אני מניחה שהיא הלכה לטייל בבוקר בים), מלכה.
אני יושבת, שותה קולה ומעשנת, ומרגישה לא משהו בכלל, פיזית.
יש לי מבחן מחר. אני אדפיס לי את החומר ואלך לשנן בחדר.
סומכת על הזיכרון הצילומי שלי. מבחן אמריקאי.
מה קורה לי בזמן האחרון. כבר לא איכפת לי מכלום חוץ מלהסתכל כמה חודשים קדימה לחיים החדשים שלי. לדירה שלי. אתמול אחרי המהומות, התכרבלתי במיטה והרגשתי שהחוט האחרון שהחזיק אותי לפה נגוז, הרגשתי חופשיה. הם בהחלט לא מקשים עלי רגשית את העזיבה לאור אתמול.
אח שלי בבית, הוא קם וצעק על שנינו שנפסיק לצרוח ודי קטע את ההרד קור הריבי, אח"כ הלכתי להתכרבל איתו קצת ולבכות, אח"כ לאמא שלי, שהיתה אטומה כרגיל, היא לא יכולה שלא להזדהות עם אבא שלי, לאבד את האנושיות שלה בדרך ולהיות קשה ואטומה, אני נשארת עם זכרונות ילדות על החום שחבוי בה ואתמול בכלל התחלתי לתהות אם רצוי היה שאבא שלי יחזור הביתה בכלל.
הרווחתי אבא, במידה לא מבוטלת, עם כל הקשיים, לפעמים הוא באמת נהדר, אבל הפסדתי את אמא שלי מהילדות, זאת שהיה איכפת לה ממני נקודה.
אבא שלי טוען שהיא לא נתנה לו לחנך אותי.
אני חושבת שאין לו מושג מי אני. גם לא יהיה לו. זה לא מעניין אותי יותר.
אני לא צריכה להוכיח לו יותר כלום.
בסיכום אמרתי לאח שלי בלילה שאבא שלי ישאר הכי בודד כשנהיה מבוגרים ועד כמה שלא איכפת לו כרגע, הוא עושה את כל הטעויות הנכונות.
אני מקווה שאמא שלי מאושרת, אני יודעת שהיא לא יכולה להיות לבד.
אני מניחה שבמרוצת הזמן היא תבין כל מיני דברים.
אולי לא.
זה לא משנה.
טוב, הם מתארגנים על לארוז את הארוחה המשפחתית וזה הקיו שלי לעזוב את המחשב וללכת לחדר.
שתהיה לכם שבת מוצלחת,
אני
בבלוג זה
בכל הבלוגים
