הייתי רוצה לאכול עכשיו עוגת שוקולד מטורפת, עם המון גלידת וניל בצד, בלי שהקלוריות והמחשבה על איזה בזבוז זה לכל האימונים שלי יוציאו לי את כל החשק.
הייתי רוצה לעשן כאילו אין מחר, בלי גרון כואב ובלי לחשוב על ראש צלול ונזק לרקמות וסרטן, להיות בטוחה שהכל הולך להיות בסדר.
לשתות המון, ולהשתכר בלי לדאוג, בלי כאב ראש, בלי לתכנן את היום שאחרי ואת מה שאני צריכה לעשות בו.
הייתי רוצה לישון מחוץ לבית אצל כל מי שיתחשק לי להזדיין איתו, בלי לפחד שארגיש לא נוח. להזדיין בלי לספור אותם בדקדקנות ולחשוב שזה יותר מדי, ובלי רגשות האשם בבוקר.
הייתי רוצה לשכוח. לשכוח, לשכוח, לשכוח, ולזכור שפעם הייתי הבחורה הזאת, שהולכת להמון הופעות ואיכשהו מסתדרת, למרות השכרות והבגידות והאנוכיות. זאת שתמיד בחורים יהיו מוכנים לתת לה הכל באותו רגע, תמיד אלה שלא יזיזו לי כלום אבל תמיד אצליח להפגע בסוף, זאת שדברים מגניבים קורים לה בין כל מיני סצינות מסריחות ממש שעוברות מהר. זאת שתואר במשפטים היה עוד משהו שהיא בחיים לא תעשה, זאת שאוספת את עצמה איכשהו לתוך המדים עם שני בחורים שהעבירה איתם את הלילה מחכים לה באוטו, והיא מכינה קפה ולא מצליחה להתאפק מלצחוק כי הלילה הזה היה מטורף.
זאת שהיא תמיד כוסית ויודעת שכולם יסתכלו עליה, ולפעמים תהיה נואשת כ"כ שלא תשים לב שמזמן הלכה לאיבוד.
זאת שברחה כ"כ רחוק ששכחה שלא שם התחילה, ומאיפה לאן וזה כל מה שהיא חיה בעצם.
בכל מקרה, זה היה יותר קל מעכשיו, ופחות בורגני ומשעמם מהשנים האחרונות. וכבר לא בא לי לזרוק זין על הכל ושיזדיין העולם, אבל איפשהו אני לא מכירה את עצמי. בין כל הבסדר הזה, לא נשאר שום דבר שמרגש אותי, כי מלהשתכר ולהזדיין אפשר להתרגש בזול, אבל הדברים הממש מרגשים לא קורים כ"כ הרבה, ואני צריכה להרגיש, כ"כ צריכה להרגיש כדי לדעת שאני בחיים, וסף הדרמה בחיי היום-יום הרגילים כ"כ נמוך שזה מייאש.
הכל נהיה שקט פתאום ואני לא מוצאת את עצמי.
הייתי כ"כ פרועה פעם ואני מנסה להסביר את זה לבחורה צעירה ממני שחושבת שאני איזו דודה וזה לא מצחיק אלא מעציב אותי ובעיקר גורם לי להרגיש חסרת אונים ובעיקר לשנוא אותה על המבט המשועמם שלה אל מול החיים המשעממים שלי, אלה שבהם הלכתי לישון כל יום עם אותו גבר שקניתי איתו זוג מברשות שיניים במבצע בסופר-פארם, וטיילתי איתו עם הכלב והכנתי לו ארוחת ערב ושתיתי איתו בירה לפעמים ותהיתי לאיפה נעלמתי רוב הזמן כשנזכרתי לא לשכוח.
נמאס לי.
נמאס לי מהתדמית שניסיתי להדביק לעצמי, מהדוקטורט שרציתי כדי להוכיח לכל האנשים שהכירו אותי וחשבו שאני שום דבר יותר מאיזה פליק צ'יק שאני לא מה שחשבו שאני, מלתכנן ולתכנן כדי שמתישהו בסוף הדרך אוכל להראות להורים שלי שבכ"ז יצא ממני משהו, מלהבין באמצע הלילה שהם בכ"ז מכירים אותי וכול המאמצים שלהם הם בסה"כ נסיון נואש לגרום לי להצליח לעמוד על הרגליים כמו שהם מבינים.
נמאס לי לנסות להיות יותר קדושה מהאפיפיור, להיות קפואה ומנותקת, לא להצליח להיות שם באמת אף פעם, לא להצליח להנות מכלום.
נמאס לי מלנסות לעמוד בסטנדרטים ולהריץ בראש עוד ועוד תסריטים של מה עלולים לחשוב עלי בכל רגע נתון, של לקבור את עצמי בסיטואציות ולאבד את עצמי לחלוטין, של לרעוד במרפסת ולהרגיש שאני מתפרקת אבל לשמוח שלפחות אני מרגישה משהו.
נמאס לי להיות המשהו הזה שכפיתי על עצמי אלוהים יודע למה, ולהרגיש כל שניה שזאת לא אני אלא משהו אפור ודהוי שאני בעצמי לא מצליחה לזכור מה הקשר בין זה לבין מה שאני בקושי זוכרת שהיה החיים שלי. נמאס לי מלא להצליח להשתחרר מזה.
אני רוצה דירה בפלורנטין ועבודה מטופשת בפאב בלילה, אני רוצה לשכוח את הרצינות לכמה זמן עד שאוכל להתמודד איתה. נמאס לי לנסות כ"כ חזק להיות משהו נורמטיבי ומנומס ומקובל ומרשים.
נמאס לי לפחד כל הזמן מהתוצאות.
נמאס לי לפחד מכל צעד שאעשה כי אולי אתחרט אח"כ וכבר לא יתנו לי לחזור. נמאס לי.
בעיקר בעיקר נמאס לי.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
