הִרְהוּרִים שֶׁבֵּינְתַיִם

אני לא לומדת מטעויות. זאת הצהרה קשה ולבטח גם לא נכונה לחלוטין. כולם לומדים מטעויות, וחוזרים עליהן, מבחירה. הלקחים שלי לפעמים, לא אינטנסיביים מספיק, לפעמים- אני לא בוטחת בעצמי או מקווה באמת שאני טועה, שהעולם טועה, והנה עוד שניה הכל ישתנה לטובה יותר. לפעמים אני מצליחה למשוך את הרגעים האלה, להתעלם מהידיעה ולשאוב הנאה ורוגע מהלימבו של בינתיים, מעצירת הנשימה. לפעמים נדמה לי שרגעי הביניים האלה הם האושר הכי גדול שיכול להיות לי.

אני רוצה לבנות משהו נכון, משהו שיחזיק מעבר לכל זה והגיונית ורגשית אני יודעת שזה יתכן. אני יודעת שבהסרת כל הטפל שמתלווה אלי, בהשתחררות מכל מה שממסמר אותי למקום לעיתים תכופות מדי, ממה ששובר לי את הנפש והמחשבה, אצליח להמשיך הלאה ולאט לאט החלקים יתגשמו למשהו נכון יותר.

אני יודעת שאת החזרה על הטעויות שלי אני עושה מבחירה. אני יודעת שאני חוזרת עליהן כי אני רוצה להבין, טוב יותר, מה הן צופנות, כשלעצמן ובשבילי. אני מעריכה את הסיכויים והסיכונים בדרך כלל מראש ולעיתים רחוקות טועה. באמצע אני נוטה להשבר רגשית, לרגע או שניים, כי בכל זאת אני מקווה לטוב. יש בי איזה אמון שהדברים יסתדרו בדרך שלי, אולי הרגל, וכשזה לא קורה ובמפגיע זה מכאיב לי. זה מכאיב לי כי אנשים רוצים דברים שונים ממני, כי אנשים לא רואים את הדברים בדרך שלי. זה מכאיב לי כי יש דברים שאני רוצה- כמו הערכה ואהבה ותשומת לב, ואנשים מתקמצים בדברים האלו, שבשבילי פשוטים מאוד, קבלתם כמו נתינתם.

כי משהו בקצב לא נכון, אני יודעת לפי הזרימה של הדברים מה שידעתי לרוב מראש- המקום הזה לא נכון. אני לא בטוחה כבר אם אני חוזרת לבדוק שוב ושוב את הדברים בגלל שאני באמת לא בטוחה בעצמי, בגלל שאני מקווה שאני טועה, או בגלל שאני נהנית מהתהליך, תהליך של גניבת רגעים.

תהליך חתרני לגמרי שאני מנהלת עם עצמי, בידיעתי בלבד, ושואבת ממנו הנאה פרוורטית כמעט, פרוורטית כי היא מתעלה מעל כל המציאות של אותם רגעים ומתמקדת באלמנטים ספציפיים שאני רוצה. כמו כרייה. זו דרך מפרכת ובעיקר מסיחת דעת, זה כמו השתובבות או תחביב או דרך יצירתית למלא את הצרכים שלי, ואולי הדברים שמתמלאים הם בסה"כ הבונוס שאני מפיקה מהצורך הנואש והכמעט לא מודע הזה, להסיח את דעתי מעצמי.  

ביום שאוותר על כל זה, יהיה לי יותר קל להמשיך הלאה. אולי מה שעוצר אותי זה הפחד שלי מעצמי, הפחד להודות באופן סופי ומוחלט ללא אופציית חרטה, בריחה או שינוי דעתי או דרך חיי, שאני זו אני. אז, האופציה היחידה שתהיה לי ביחסי עם אנשים תהיה לסחוף אותם איתי, בדרך שלי. אני יודעת שאני רוצה את זה, אבל משהו בי נאחז בשאריות של חיים אחרים, של חלקים בי שרוצים, עדיין, לשכוח, לא להמשיך אלא להשאר שם, באיזו חמימות נעימה ומוגנת.

כשאתגבר על זה יגמר הדיסוננס וכך גם הטרדות הקטנות האלה.

בינתיים אני חוזרת על טעויות, נהנית וכואבת כל רגע, מתבלבלת וכועסת ונרגעת. משתעשעת ברעיונות כאלו ואחרים, באופציות, בוורסיות לחיים שלי, בשכחה, בהמשכיות אחרת, בבריחה וחזרה, בלהפיל את עצמי שוב ושוב באותו בור של מה חושבים עלי, של איך אני נתפסת ולתת לזה לשתק אותי ולהשתיק אותי ולכפות עלי הרבה דברים שהם לא אני.

אולי אני זאת שמנסה לכפות עלי משהו שהוא לא אני. אני לא יודעת.