הִרְהוּרִים שֶׁבֵּינְתַיִם

כמה חברים ישנים מהתיכון חזרו לחיים שלי לאחרונה.

בתיכון היינו חבורה של פריקים יפי נפש, שמעשנים קאמל, לובשים בגדים משוק הפשפשים, מבריזים מבי"ס לים והולכים להמון הופעות.

היום רובנו נהינו עורכי דין ואחד חזר בתשובה.

עם אחד מהם קבעתי היום לסרט. אחרי שנים של נתק ושנתיים מאז שדיברנו לאחרונה התחלנו לקשקש במסנג'ר, גילינו אחד על השני ששנינו פריקים של סרטים.

הוא בחור מוכשר ומתוק, שקצת יותר קל לו בחיים כי הוא מהאנשים המסודרים, שגר בדירה בבניין ששייך למשפחה בלי לשלם שקל, שקיבל את האוטו של אחיו הגדול, שמומנו לו לימודים במוסד יקר להחריד עם דרישות קבלה לא גבוהות במיוחד ועכשיו עובד במשרד היוקרתי של אבא שלו עם עתיד מובטח ומרופד.

בתיאומים לקראת הסרט אמר שהוא גר ליד הקולנוע ושאל איך אני מגיעה. אקח אוטובוס או משהו, עניתי (אני גרה מרחק של חצי שעה הליכה איטית מהקולנוע הנבחר ו-7 דקות באוטובוס) והוא הגיב ב-"אוטובוס, מה? את חיה בסרט?", כאילו אנחנו לא גרים בת"א, שבה עדיף להגיע ממקום למקום ברגל או בטוסטוס, נגיד, אלא בדרום אפריקה, שם זה טירוף מוחלט להעיז לצאת מהבית בלי אוטו. "מה קרה לאוטו שלך?" כשעניתי שאני לא יכולה לנהוג ברכב של ההורים עכשיו משיקולים שלהם, תהה באטימות מוחלטת- "את לא יכולה לארגן איזה 8,000-10,000 שקל לאיזה אוטו מצ'וקמק?", לא, עניתי, אין לי מאיפה לגרד עכשיו 10,000 שקל, גם כך אני לא יודעת איך אחזיק דירה ואממן תואר שני ממשכורת של מתמחה/עו"ד בעמותה. "תבקשי מההורים שלך", אמר. אמרתי שאין להם, ולא הוא לא צריך לקחת אותי, אין סיבה שיוציא את האוטו ויסע לפה כשהוא מרחק דקה מהקולנוע. "אז לפחות אחזיר אותך", "אני לא גרה בקוטב, רק הליכה קצרה או כמה דקות אוטובוס". "את מוזרה", קבע, "נתראה שם".

לכמה אטימות חיים רווחיים ומרופדים יכולים לגרום לך? עד כדי שלא תבין כשאני מעדיפה את המנוי הזול שלי לסינמטק וקולנוע מסחרי לעיתים רחוקות בלבד, מפאת מחירי הכרטיסים המופקעים ללא סיבה, ותפטיר שזה לא מפריע לך כי אתה יכול "להרשות את זה לעצמך", ותתנהג כאילו אני משוגעת כשאני לא מוצאת טעם להזמין כרטיסים מראש לסרט ולשלם מעבר ל-35 ש"ח המוגזמים גם כך, עוד 4 שקלים לכרטיס עבור דמי הזמנה מראש  בשביל כמה לחיצות על העכבר באתר של הקולנוע.

זה היה אטום ומעליב, ובעיקר השאיר אותי המומה.