הִרְהוּרִים שֶׁבֵּינְתַיִם

פסח. אנחנו עושים את הסדר בבית השנה. אחי סוף סוף חוזר מהצבא לחג, זה לא קרה כמעט מאז שהתגייס ועברו כבר כמעט ארבע שנים.

שתי הסבתות שלי יגיעו, וגם יעל, שהזמנתי לפני שבועות כבר, לפני שידעתי אם יהיה אפילו סדר השנה ואיפה. נתתי לה תירוץ להתחמק מאיזה סדר עם קשר משפחתי קלוש עד בלתי קיים במקום רחוק יותר או פחות בארץ.

אמא שלי טרודה בעבודה ואין לה "ראש לזה", היא אומרת. אבא שלי עוד לא החליט לגבי המנה העיקרית, אולי הוא יבשל כך או כך, אולי הוא יזמין מפה או משם.

בינתיים אני מכינה את רשימות האירועים שלי, רשימת הקניות ורשימת המנות ועוד שרבוטים לפה ולשם כמו פרחים לשולחן ולהחזיר ממנו את קעריות ההגשה ולגזום ממתחת לבית שלו כמה ענפים משיח הרוזמרין האימתני לתפוחי האדמה בתנור.

אני שמחה על הסדר הקצת מורחב, על זה שזה פה ואוהבת את התחושה של להכין כדי להפעים. תמיד לאירועים אני מבשלת יותר מדי, וטורחת עד השניה האחרונה ומתעלפת כמעט ברגע האחרון אבל מתמוגגת לראות אנשים נהנים. אני קצת מצטערת להיות בלעדיו הסדר, ויש עוד כסא ריק בשולחן. ההורים שלי יתפלצו אם אזמין אותו וגם כך החיים שלי בסוג של איזון סוף סוף והכנסת גורמי געגוע מכווץ לא יעשו טוב לאף אחד.

רציתי ללכת לקניות ולסיים את כל ההכנות הטרומיות כבר, ולהתחיל לבשל את מה שאפשר כבר היום, אבל אמא שלי רק כתבה לי במסנג'ר שאכין רשימה של כל מה שאני חושבת שצריך ונדבר בבית. שום "אבל תגיעו מאוחר ואני כבר אצטרך לצאת ולא אספיק שום דבר", לא עזר. באמת אין להם ראש לזה והם לא מבינים את ההתלהבות שלי וגורמים לי להרגיש קצת אשמה, הם עסוקים "בדברים החשובים" בעיניהם ואני מתעסקת בשטויות. אבל, בעיניהם עכשיו כל דבר שהוא לא העבודה שלהם והנסיון להחזיק את הראש מעל המים כלכלית הוא שטויות.

חוץ מזה טוב יותר, לי.