הִרְהוּרִים שֶׁבֵּינְתַיִם

כ"כ הרבה אוכל שחשבתי שאני עוברת סוג של הרעלת מזון. התקשיתי לעמוד ולא היה לי מקום לנשום.

הסדר היה נחמד. הרבה פחות חגיגי מבדרך כלל, השולחן לא היה כרגיל והכל נראה כמו סתם ארוחת ערב. האגדה נקראה מהר, מהר יחסית אלינו, מהר כ"כ שאפילו אני הייתי מסוחררת, וקצת נעלבת. בשירה- החלק החביב עלי- קימצו בצורה מוזרה. האור היה מוזר והיתה מן אווירה כזאת של לגמור עם זה כבר, ובאמת תוך שעה הכל נגמר, אגדה ואוכל וזה היה מוזר. כל ההכנות עברו גם הן מהר ובלי סטרס מיוחד למעט כשניסיתי להיות מוכנה בכל הכח לפני שיעל תגיע כי תמיד היא מגיעה ואני במקרה הטוב במקלחת, והיא שאלה אותי כבר לפני מתי בדיוק לבוא ואם אני בטוחה שאהיה מוכנה עד אז ועניתי בבטחון (כרגיל) שכן. בשעה שמונה סיימתי לערבב את הסלט ופניתי לכיוון דלת המקלחת שנטרקה לי בפרצוף. אחי שטרח להבליט את העובדה שהוא לא עושה שום דבר בזמן שאני ואמא שלי התרוצצנו במטבח מצד לצד עם סכינים במשך שעה, החליט שהשניה בה סיימתי הכל, זו שאם לא אכנס למקלחת בדיוק בה לא אהיה מוכנה כשיעל תגיע- היא השניה להתקלח בשבילו. אז צעקתי והוא צעק חזרה, בעיקר "תרגעי", אבל זה עבר בשלום יחסי. כשיעל הגיעה הייתי במקלחת.

היו כ"כ הרבה מנות ראשונות וסמי-ראשונות ואחרי ראשונות שלמנה העיקרית הגיעו שלושה שורדים, וגם זה בצליעה מגמגמת. אבא שלי ואחי חלקו סטייק (סטייקים בליל הסדר, לא פחות. אבא שלי מבריק. והזמן שלקח לי לשכנע אותו לא להגיש חזיר היה לא מבוטל בעליל), ואני אכלתי חצי כדור בשר וכמה פרוסות תפו"א מתוך התעקשות ושום דבר אחר לנסות לאכול מהכל. לא אכלתי מהכל אבל לפחות אכלתי משהו מכל מנה. היו אולי תשע מנות, בחלקן כמה אופציות. חלק מהדברים שבישלתי אפילו לא הגעתי לטעום.

והודעות החג שמח- כבר כמה שנים ששיחות האיחולים עברו לחלוטין ל-SMS, והשנה היה זרם הודעות נעים במיוחד. הרבה יותר מוצלח מברכת האנימציה שטרחתי ואני חוזרת טרחתי להכין בראש השנה, שהיתה מורכבת ומוצלחת ולא זכתה לתשואות שקיוויתי להן. בכלל זאת תקופה חברית הרבה יותר, וכל האהבה הזאת שהפלאפון שלי השפריץ במהלך שעה אחת היתה נהדרת.

אני מצטערת, אני מרגישה שאני כותבת וסתם- דיווח וזרם תודעה פשוט ומרוצה מעצמו. שום התעמקות ושום צער ושום כתיבה מלוטשת שגורמת לי להתפעם מעצמי (או להתמרק בצער הכתוב בצורה בינונית שלי, כמו שאיזו מישהי טרחה לעלוב בי). ואולי כי אני לא רוצה להתעסק בצער בתקופה האחרונה כי נעים לי יותר, אולי כי אני מתמצתת את הצער שלי למילים קצובות במקום אחר, ואולי כי כבר לא כ"כ נוח לי לכתוב פה, מאיזו תחושה של חדירה לפרטיות שאני לא בטוחה בטיבה.

עבר עלי ערב חג נעים, ולילה כי יעל הלכה רק לא מזמן והופתעתי שוב מהעובדה שאנחנו פשוט מדברות ומדברות ומדברות חלק נרחב כ"כ מהחיים שלנו ועדיין אני מצטערת כ"כ כל פעם שהיא הולכת או צריכה לקטוע שיחה.  

אני לא יודעת למה טוב לי יותר עכשיו. יש את הנסיבות הברורות ובכ"ז. אולי זה האביב.

אני מקווה שנהניתם גם.

חג שמח.