הִרְהוּרִים שֶׁבֵּינְתַיִם

לפעמים אני רוצה להגיד לך, תרגע, זה לא משנה.

אני נהנית, אתה יודע, מהרגעים האלה שלנו, אבל אני יודעת איך הם גורמים לי להרגיש, ואני יודעת מה הרגשות שלי גורמים לך.

אתה נלחץ. אתה תמיד נלחץ, כבר שנים על שנים שאתה נלחץ. ותמיד, אנחנו חוזרים על אותה הרוטינה, מבלים ערב ואז לילה, מדברים הרבה, גומעים מרחק של שנתיים בכמה שעות, נהנים מהאהבה שלנו שמזכירה את עצמה כל פעם כשאנחנו נפגשים, זו שאנחנו לא צריכים לנקוף אצבע בשבילה, זו ששם.

הכל מוכר ונעים איתך. רוב הזמן, לפחות. יעל שונאת אותך, אתה יודע. היא אומרת שהיית אכזרי אליה בתיכון, שבגללך ובגלל החברים שלך עברה עליה שנה איומה. אני אומרת- כן, אתה מלא פוזה וקצת קשה לעיכול למי שסובל מבטחון עצמי נמוך. היא מהנהנת בהסכמה רוויה בטינה, שאנחנו שומרים רק לאלו שצחקו עלינו בתיכון מספיק, כדי שלא נשכח לעולם.

גם עלי עברו שנים נוראות בתיכון, במישרין ובעקיפין, גם בגללך. אבל הזמן ההוא מת מזמן, רק אני עוד מצטטת את החיים שהיו לנו אז ואתם מסתכלים עלי בהפתעה ואתה אומר שמתישהו יצטרכו מישהו שיכתוב את ההיסטוריה, וזו בטח תהיה אני.

אני שואלת אותך מה אתה רוצה ואיכשהו אתה אף פעם לא עונה לי. רק מנסה להעלים את כל השדים הישנים שעוטפים אותך בעיני. אתה מסביר לי שזה לא נכון, שלא כך אתה רואה אותי או את הדברים, אתה אומר לי שאתה אוהב אותי, שאני חשובה לך, שאנחנו חברים טובים. 

אני יודעת שאתה מתכוון לזה כמו שאני יודעת שקשה לך, זה לא בהכרח נעים לי. אני יכולה להבין את זה.

אני אומרת, אתה יודע שזה ימשיך כך עד שאחד מאיתנו יתחתן והכל יגמר. המחשבה הזאת מפחידה אותי קצת. הכל יגמר. פשוט כך, לא עוד. אנחנו כבר לא כ"כ צעירים אתה יודע, מתישהו, מישהו מאיתנו יתחתן.

השני לא יבוא לחתונה, לבטח זו תהיה החתונה שלך ותתקשר להזמין אותי ואני מאוד אשמח בשבילך, במיוחד כי עבר כ"כ הרבה זמן מאז שדיברנו, כי היית עסוק בתוך הזוגיות שלך ובטח גם אני עסוקה באיזה משהו כושל משל עצמי. אולי אני אהיה לבד ויהיה לי רגע לחשוב על זה, וארגיש מה שאני מרגישה כשאני חושבת על זה עכשיו. אוי לא.

אני רוצה לומר שלבטח לא אבוא. יהיה לי קשה מדי. גם לקבור את כל השנים שלנו, וגם לשמוח בשבילך. אני לא חושבת שאני יכולה לעשות את זה.

אני אומרת לך שאין לנו עתיד. אתה נלחץ וכשאתה נלחץ אתה נעלם לי. וכל מה שאני זוכרת זה את הפעם האחרונה שעמדנו ליד הדלת ותהיתי אם זו הפעם האחרונה. 

אני מסבירה לך (ובדיוק עכשיו אתה מתחבר לאינטרנט, או אולי זה החיבור האלחוטי הדפוק שלך שעושה את זה ואתה אפילו לא שם) מה עלול לקרות. שלוש אפשרויות, אני כותבת. כל אחת מכסה את האפשרות שהקודמת לא מאפשרת ושוללת אותה מהיסוד. בסוף מישהו מאיתנו יתחתן.

זה לא חייב להיות כך, אתה אומר, אי אפשר לדעת. אני יודעת. אני יודעת.

בימים האחרונים אני חושבת עליך, ומנסה לחשוב אם בגלל זה אני מרגישה יותר טוב. אם אולי אני קצת מאוהבת בך. אני מסכימה עם עצמי שאני מרגישה טוב, ובלילה גם שאני אולי קצת מאוהבת בך, אבל ששני הדברים לא בהכרח קשורים אחד לשני. יש עוד מיליון סיבות שמשתלבות יחד להחלטות בחיים שלי, לתחושה הנהדרת שהחלק הקשה מאחורי.

אני חושבת על כמה דברים שעברנו. על הפעם שנישקת אותי כשהיתה לך חברה ולמחרת נפרדת ממנה. לפני שלושה שבועות דיברנו על בגידות, סיפרת לי על איזו בחורה שפגשת ועל סגנון החיים שלה שגורם לך להזדעזע. אמרת שפעם אחת בגדת במישהי ולמחרת נפרדת ממנה. אני לא יודעת אם אתה זוכר שזה היה איתי. אני לא יודעת אם אתה יודע שאני זוכרת איך קראו לה. כי כשיצטרכו מישהו לכתוב את ההיסטוריה זו בטח תהיה אני.

אני חושבת על השיחה שניהלנו בבית הספר היסודי הישן שלנו, אני זוכרת את כל הפעמים שאמרנו שבטח נתחתן בסוף. בעצם, זה מעולם לא היה משהו שאמרנו. זה מה שאתה אומר, כל פעם שאנחנו נפגשים מחדש.

עברו בי כמה רגעים ושלחתי לך הודעה. רציתי לספר לך שחשבתי עליך ולומר לילה טוב.

לא ענית לי ואני יודעת שזה מה שהטה את הכף ואם לא נלחצת שוב עד עכשיו אז אני כבר יודעת עם איזה מבט התעוררת אחרי שראית את ההודעה הזו. אתה לא יודע מה לעשות. אתה בוחר לא להתמודד. אני יודעת.

לפעמים אני רוצה לומר לך שתרגע. ומחכה לרגע הנכון לומר שאני יודעת שקשה לך איתי, איתך, אבל לא אני צריכה לספוג את כל זה. אני יודעת שאתה יכול להתעורר ובאותה מידה גם יכול להמשיך את החיים שלך ולא לחשוב על זה שוב. הסתדרנו מצויין אחד בלי השני, אמרת, לפני שבוע, ועדיין אתה לא רוצה לאבד את הקשר איתי.

קשה לי לדעת מה אני רוצה.

רק שהלילות האלה שבהם אני תוהה איפה אתה נמצא לא משמחים אותי. הגעגוע המתוק הזה מתוק עכשיו, אבל יכול בקלות לההפך לכאב. אני רוצה לסובב את הגב לזה וללכת. אני רוצה לשכוח או יותר אני רוצה לרצות לשכוח. את המתיקות הזאת שכל זה משרה עלי. אבל מאחר ואני לא רוצה, אני שורה בזה, כל עוד זה נעים. ויודעת שאם תדבוק בהעלמות שלך גם זה יעלם. החיים ימשיכו ודברים אחרים יעסיקו אותי.

אני רוצה לכתוב לך- נו, באמת. עד כמה אתה יכול להיות לחוץ. עד כדי כך שאין לך שום מקום שאומר פאק איט, אני רוצה לראות אותך? עד כדי כך שאתה חושש לפגוע בי, ממה אתה חושש בעצם?

האמת היא שאין לי מושג.

האמת שדברים פשוטים הם פשוטים ואם לא כך ראוי שיהיו. העובדה הפשוטה היא שאתה לא פה עכשיו, וכנראה שאני לא שם, במה שאתה לא עושה. כנראה שזה לא משנה יותר מדי וכנראה שלא נתחתן בסוף. כנראה שאתה תתחתן ותזמין אותי ואני לא אבוא לחתונה, אם רק אצליח לעשות לך את זה.

תרגע. אני רוצה לומר לך שתרגע ותנשום, תראה איזה יופי לנו ביחד. אבל אמרתי את זה כבר למישהו פעם ואני יודעת שאפילו אם אתם נרגעים לזמן מה, זה חוזר. והלחץ הזה לא נמצא שם סתם. הוא שם כשאתם עושים משהו לא נכון. אי אפשר לנער אותו.

כנראה שזה רק עניין של זמן עד שהמשובה הרומנטית הזו תשָכַח ממני (תוספת מאוחרת 28.5.06: הו, היא באמת נשכחה, אולי מתישהו תחזור שוב), הו.

זה נחמד, אבל. נחמד. אם אפשר לקרוא לזה כך.

אפשר לקרוא לזה גם בהרבה שמות אחרים. כן.