הִרְהוּרִים שֶׁבֵּינְתַיִם

הייתי בסרט נהדר ("עדיף שנשאר ידידים", צרפתי, חדש, תיכף יגיע לקולנוע) ונהניתי נורא.

חזרתי הביתה ויצאתי עם אחי לשתות בירה בפלורנטין. זה היה נחמד. אח"כ אכלנו נקניקיות ודיברנו על בחורות ועל להשאר לבד ועל נסיון ועל כל מיני דברים כאלו. אני אוהבת אותו מאוד, לא רק כי הוא אחי, הוא פשוט בן-אדם נהדר. טוב לב, ישר, הגון, בוגר. מצחיק מאוד.

הבחורים האלה בחיים שלי מעצבנים אותי. אפילו לא אחד ספציפי אם כי תמיד זה אחד ספציפי אבל זה לא מחזיק הרבה זמן. ניסיתי להסביר שקצת קשה לי למצוא, ואני לא יודעת כמה עוד אפשר להתפשר. אני לא רוצה להתפשר, בעיקר נמאס לי, וכתבתי על זה כבר לפני כמה זמן.

קינאתי בו כי הוא צעיר. כי כשהייתי בגילו הייתי יותר מלאת תקווה מעכשיו, אם כי גם אז לא בשמיים, אבל אי אפשר להשוות את זה לעכשיו.

האמונה שיכול להיות לי טוב נראית לי כמעט פרוורסית. לא נכונה, וזה לא שאני מצפה לרע. אני פרקטית וסקפטית, אופטימית אבל לא טיפשה. מחושבת. אולי מחושבת מדי. אבל לא הייתי מחליפה אותי בשום דבר אחר. מקסימום קצת שקט.

אני עייפה בעיקר ואין לי כח לשטויות יותר.

אבל אני מסתכלת מסביב והכל כ"כ רדוד ולא נהיה פחות עם הזמן שעובר. התחושה היא ששום דבר לא משנה יותר ואני נאבקת חזק בשביל משמעות. זמנים רדודים מולידים אנשים רדודים, שלא יודעים שהם כאלה כי אין להם שום אומדן, שום בסיס להשוואה. אין ערכים שהם יותר טובים, מישהו זוכר מה זה ערכים בכלל? למישהו איכפת? מישהו חושב שיש איזשהו כיוון מועדף או דברים שכדאי לדבוק בהם?

ילדות בנות 13 מסתובבות עם בגדים קצרים משלבשתי או אלבש בחיים. עם תסרוקות גבוהות. צבעים זוהרים. אנשים מרוויחים ומבזבזים כסף. אני לא רוצה לחיות כך, אבל האופציות מוגבלות.

אני מרגישה כלואה בעולם שלא מתאים לי, בלי אוזן קשבת להסביר לה את זה, לפחות להרגיש הזדהות. העולם הזה מחורבן ואתם יודעים את זה.

הימים יכולים להיות יפים, אבל העולם מחורבן, האנשים מחורבנים. סביר להניח שחלקכם בעצמכם מחורבנים. כנראה שגם אני הרבה יותר ממה שהייתי רוצה להיות, אבל נדמה לי שאם הייתי פחות לא הייתי מצליחה לחיות.

עם כל זה ועם כל מי שאני אני אפילו לא מצליחה לחשוב על מורשת להשאיר, על משהו שישנה כשלא אהיה פה.