הִרְהוּרִים שֶׁבֵּינְתַיִם

את הערב העברתי בין הטלוויזיה לספר שאני קוראת עכשיו לסמינריון, כשלפתע קיבלתי הודעה מהבחורה היחידה שהיתה לי, מודה לי על הברכה לחג, ואח"כ מספרת שהיא בעיר עם קצת זמן פנוי ותוהה אם ניפגש.

ונפגשנו. פגישה חטופה במרפסת שלי בעוד זוגתה בפגישה משלה. זה היה קצר ומוזר ואני עוד מופתעת בעיקר, כאילו משהו פתאום ניתן לי בלי שהספקתי לנשום.

היא שתתה מים ועישנה אחת מהסיגריות שלי, ופתאום היתה בלי משקפיים כי מתישהו במהלך הזמן הארוך בו לא דיברנו עברה ניתוח לייזר. בחנייה יכולתי לראות שהעיניים שלה חומות בהירות.

אני לא טובה בדברים האלה, כמו לא טובה בלשכוח. אנשים מתעוררים בבוקר כשאתמול הוא אתמול. אני מתעוררת בבוקר והאתמולים שלי בדר"כ חיים. אני בוחרת אלו מהם לשים מאחור ולשכוח.

מי שקורא פה יודע שאני לרוב לא שוכחת ומן הסתם גם אותה.

כבר זמן ארוך שהיא בזוגיות, אבל את התקשורת ביננו עצרתי עוד הרבה לפני. כעסתי פעם מאוד ומזמן שכבר לא. כשהפסקתי לכעוס היא כבר היתה במקום אחר ולא היה שום דבר שיכולתי לעשות בקשר לזה. המיילים ביננו לא זורמים, אלא מטפטפים לעיתים רחוקות. היא כותבת לי שמצאה בית באישה שלה, שמחפשת עבודה, שחלמה עלי, שזה בסדר להתגעגע ואז נעלמת שוב. עברו חודשיים אולי מאז המייל האחרון.

ופתאום היא היתה פה, והרגשתי כ"כ מוזר. ורק בדקות האחרונות פתאום הפך נעים מאוד, וצחקנו קצת בקול רם (בעיקר אני ותהיתי אם רם מדי), ואז אמרה שבטח כבר מאוחר והיא צריכה ללכת. בחנייה הסתכלתי על העיניים שלה מלמעלה כי אני גבוהה יותר, התחבקנו חטופות והיא נסעה באוטו החבוט שלהן, פשוט נסעה. ואני עדיין מרגישה כאילו הנשימה שלי עצורה איפשהו בסרעפת ולא משתחררת.

אח שלי אמר אתמול, כנראה במן נסיון חבוט לבדיחה, שהוא לא יודע מה עדיף, שאהיה עם נשים ואז לא ישארו ראיות, או שהכל יהיה נורמלי.

לא ציפיתי לזה והגבתי כך, והוא נסוג מיד. אולי כדאי שנדבר על זה.

נורמלי.