הִרְהוּרִים שֶׁבֵּינְתַיִם

קר נורא היום. נראה כאילו שמשי אבל קר.

אני מעשנת הרבה יותר ממה שתכננתי. הקופסאות נגמרות לי ואני לא שמה לב איך, בדיוק.

מהרגע בו הרשיתי לאבא שלי לראות אותי מעשנת בבית-קפה, לאחריו הוא סיפר לאמא שלי והכל נהיה נינוח, אני כבר לא סופרת את הסיגריות שלי, והן לא מלוות בהתחמקות חשאית למרפסת. אבא שלי מעשן הרבה וזה בטח עושה משהו, וגם יצאתי הרבה לאחרונה, ואיכשהו בחוץ יש מן תמריץ כזה לעשן.

אני מקשיבה לנוליטה של קרן אן*. קר לי קצת בגב. החתול מיילל.

אני צריכה להפסיק לעשן. אולי אעשה את זה.

הזנחתי את הכושר שלי לאחרונה, ואתמול אפילו פתחתי שקית של במבה. מטופש כי האימונים שלי הניבו תוצאות מצויינות.

אני מפחדת שלא אספיק לעמוד בלוח הזמנים שלי. עכשיו אחרי שלוש שנים, אני באמת חייבת לעמוד בלוח זמנים, והכל מתוכנן לפיו. לא יקרה כלום אם לא אעמוד בו, רק סחבת וסיבוך, תחושה של כשלון, שוב, והרבה גילט טריפס מההורים. "מסתבר שאת בכיתה ח'", כתב לי מישהו כשאמרתי שאשלח לו משהו מאוחר יותר כי אבא שלי כועס ולא מפנה לי את המחשב דווקא. כיתה ח' היתה מזמן.

היא היתה נבוכה אתמול. נבוכה ומתביישת. לא עצמה היותר זורמת ובעיקר זורמת לכיווני כמו פעם. ישבתי איתה על הספה בחוץ וניסיתי לחשוב עלינו בתור סתם שתי חברות, זה לא הסתדר.

אנחנו רגילים לחשוב על מה שאנחנו רגילים אליו. אני רגילה לגברים וזה פשוט מוזר מאוד.

אחה"צ קודרים ונעימים לכולם.

ומאוד רוצה ללמוד צרפתית.