הִרְהוּרִים שֶׁבֵּינְתַיִם

אני באמת לא יודעת למה, נכנסתי עכשיו לתיקיה של כל הדברים הישנים שכתבתי פעם. נכנסתי וראיתי שוב את התיקיות מסודרות לפי שמות. היו הרבה אנשים ב-2003. היו בי הרבה אהבות גדולות ומיינתי את הכתוב לפי תיקיות.

חשבתי על הסיפורים שפעם הייתי כותבת, או יותר נכון קטעי הפרוזה ונכנסתי לתיקיה הזו. היו שם דברים שמעולם לא פרסמתי ובעיקר שכחתי שכתבתי והם היו לא רעים בכלל.

קראתי את הסיפור על בלוקי, החתולה שמתה לנו לפני שלוש שנים והעיניים התמלאו לי דמעות אבל רק אחת נפלה.

אח"כ בדקתי שוב את התיקיה שלך. קראתי את כל המכתבים שלנו. כל מה שכתבת, בין שמתגעגעת ובין שכואבת או מדוכאת נורא. אומרת שאת אוהבת ומנתקת איתי קשר שוב ושוב ואומרת לעצמך במקומי לא להיות כ"כ מלודרמטית. קראתי את מה שעניתי לך, וניסיתי להרגיש את עצמי ולא הצלחתי.

אחרי שקראתי הכל קמתי למטבח לחמם לי אוכל. לא אכלתי היום כלום, רק עישנתי הרבה ושתיתי הרבה מים אחרי שתי כוסות הקפה ששתיתי בצהריים בחוץ. שמתי לב שהעיניים שלי כבדות, מלאות דמעות אולי. לא בכיתי כך שזה הסבר הגיוני לתחושה המוזרה הזו בעיניים. מרגיש כאילו בכיתי הרבה או אולי רציתי.

היתה לי תחושה פתאום של משהו שהיה פעם, והרגשתי צורך לכתוב לך שוב באותה הצורה. עכשיו אני יודעת שלא תביני את זה, את והזוגיות המאושרת שלך בסוף העולם, את וחשבון הבנק המצומק שלכן ואפילו אין לך כסף לבגדים, כתבת לי. והרגשתי נורא. לכתוב לך כך סתם ולהלחיץ אותה ולנסות לחשוב מה תחשבו על זה והידיעה שלא תביני היתה הכי קשה. את לא זוכרת וזה בסדר. במכתבים כתבת הרבה על מה שיבוא פעם. מתישהו בעתיד, קרקע יותר בטוחה, מתישהו יהיה לך מה לתת, מתישהו נשתה יחד קפה ונעשן אולי איזו סיגריה. מתישהו.

מדהים איך משהו שהיה כ"כ יקר לשתינו פעם פשוט לא קיים יותר. מה שהיה הכי חזק מהכל היה התחושה הזו שחיברה אותנו. אמרת שזה מזכיר לך תחושות של בתוך הרחם, של טרום-הוויה. אז כן, נורא בשבילי ומכווץ לי את הקרביים לדעת שאת כבר לא שם. אני חושבת אולי מתישהו הזוגיות שלך תהיה ותיקה מספיק ובטוחה בכך שהיא לא נעלמת לשום מקום שתוכלי להרגיש משהו ממה שהיה לנו פעם שוב. רק שתהיי שם בצד השני של המיילים, אפילו לא בשפורפרת הטלפון.

אני יודעת איך זה זוגיות. איפשהו העולם הישן נעלם כמעט לגמרי. אני בדר"כ משתגעת אחרי תקופה מגעגועים לעצמי ושם גם כל הקשרים שלי מסתיימים, אבל אני מניחה שאם לא מסיימים קשר שם אלא ממשיכים אותו מתישהו מגיעים לשלמות עם עצמך בתוך זוגיות ודברים שאולי נכנסו לסוג של תרדמת תאים אפורים בגלל עוצמת הזוגיות החדשה מתעוררים שוב לאט. לא באמת אפשר לחיות בלעדיהם, זה מה שאני חושבת.

כ"כ הרבה עבר. אני חושבת על מי שהייתי אז, כשאהבת אותי. זו לא מי שאני היום. אני יודעת שמה שהיה לנו היה אבוד מראש ובכ"ז אני אפילו לא יודעת למה בדיוק אבל אני מתגעגעת. יש מקום שהיה שלך איפשהו במורד הגרון אל החזה והוא מתכווץ חזק. הוא מתכווץ ואפילו לא טורח לומר לי עבור מה בדיוק ואיך קוראים לדבר שחסר לו בכלל.

אולי כי היית היחידה שלי, המעמד שלך תמיד נשמר. איחלת לי באחד המכתבים האחרונים שיהיו לי נשים טובות מזה. כמעט התנצלת שהיית הראשונה ואמרת שאולי תשתפרי מתישהו, בשבילי.

מצחיק לחשוב על המילים שלנו, על הדברים שנראו עיקר כי עכשיו הכל נראה כמו משובת נעורים.

את בזוגיות ארוכה ומרגישה מה שהיית צריכה להרגיש בחיים שלך כבר לפני הרבה שנים.

אני מתגעגעת מאוד וצורב לי מאוד שאת אפילו לא יכולה לענות או מרשה לעצמך להרגיש, או יותר גרוע- כבר לא מרגישה כלום בכלל אחרי כל ההבטחות והמילים הגדולות שנראו לנו נצחיות מאוד. כמו אהבה ראשונה אמרת, כך הרגשת וזה היה מצחיק כי זאת היתה האהבה הראשונה שלי, לא שלך.

אבל, יותר מהאפשרות שלעולם לא תזכרי או תעני לי, אני חושבת שאני מפחדת שיהיה לך רע שוב. ברגע שכבר לא תהיי בזוגיות הזאת, ברגע שהעולם יוכל להתנכל לך שוב. אז אני מקווה שתשארי שם ותהיי מאושרת כי לקרוא את המילים שלך הזכיר לי כמה רע היה לך, כמה כתבת שוב ושוב שהמוות לא נפרד ממך ואני התעקשתי לא לדבר על זה כי היה כ"כ קשה לדאוג לך כ"כ.