הִרְהוּרִים שֶׁבֵּינְתַיִם

אני שותה את הבירה שלי לבד מול המחשב, וחייבת להודות שאני קצת שיכורה.

כשאני מסיימת ללמוד כל יום כבר נהיה כ"כ מאוחר שאף אחד לא ער ובטח אף אחד לא ער לצאת איתי מהבית.

אני מכריחה את עצמי לקרוא 50 עמודים של אנגלית משפטית כל יום וביום האולי חמישי ברצף אני מרגישה שאני חייבת לנקות את הראש.

ראיתי את הפרקים שלא הספקתי לראות, של גילמור ומגרש ביתי ועקרות בית נואשות. שתיתי בקבוק של גולדסטאר ופחית של הייניקן כי זה מה שהיה במקרר. מצאתי בארון עוד בקבוק גולדסטאר ובקבוק טובורג ודחפתי למקרר ליתר בטחון.

כל מיני דברים קרו בזמן האחרון. דברים שקצת קשה לי להתמודד איתם. אנשים ישנים צפו פתאום, בלי סיבה מיוחדת. הופיעו בלי לרצות וזה שרצה פחד מדי מכדי להמשיך.

העניינים האלה גרמו לי להיות מאוד מעורערת, ולכאוב הרבה. זה היה אולי מיותר אבל הרגיש כאילו מחוץ לשליטתי. כאב של פרידה אחז בי וזה היה פשוט גדול עלי.

אני מנסה להחליט את ההחלטות שלי נכון.

יודעת שאם אמשיך כך הפתח שלי לבן זוג שלי לשעבר יסגר (תוספת מאוחרת 28.5.06 4:30am: כן, טוב, לא ממש הבנתי את זה ממש אז, מסתבר) לגמרי ועדיין- למרות שהייתי רוצה להיות מסוגלת לראות בו סוג של בית- אני לא מסוגלת לחזור. אני לא רוצה והמחשבה הזו מייסרת אותי, בעיקר כי אני אני בטוחה שמתישהו בעתיד אתגעגע לזה ואצטער שלא ניצלתי את הקרבה שהיתה. כי אני יודעת שכשאזכר תהיה שם מישהי אחרת  שתגור בדירה שלו, שתוריד את הכלב שלי.

זה לא מדבר אלי, עכשיו, לא משנה כמה אנסה להקשיב. המציאות בצד שלו של המגרש לא משמיעה קול. אם הוא היה נאבק עלי אפילו קצת אולי הכל היה אחר, אבל הוא לא מוציא הגה. אולי בעולם שלו זה בסדר לתת לדברים לקרות, זה לא משנה אם אנשים אחרים יודעים מה אתה מרגיש כלפיהם או לא.  זה בסדר פשוט להשען אחורה ולהסתכל על העולם מסתובב, על אנשים עושים את הבחירות שלהם ולשמור את הכאבים שלך לעצמך. בעולם שלי זה לא כך. בעולם שלי אני צריכה להגיד לכל האנשים שאני אוהבת שאני אוהבת אותם. אני צריכה להלחם על כל פיסת אלוהים שיכולה להיות שלי כי הכל כ"כ בר חלוף. כי אני עוברת בתוך הלבד הזה, והסיטואציות מתחלפות. וכשאני לבד זמן ארוך מדי אני נזכרת בכל מה שהיה לי, ולא מבינה איך עזבתי. יום אחד לא אדע איך עזבתי אותו. ואם לא יהיה יום כזה, מה הקשר שלנו היה שווה? אם יכולתי ללכת ממנו בלי לבכות- במשך שבועות, בלי לרצות לחזור, בלי שהלב שלי ישבר לגמרי. בלי להצטער.

אני רוצה שיום אחד הדברים האלה יחזרו לתודעה שלי. לא דברים שהיו לפני שנים, לא אהבות ישנות שמצאו אהבה אחרת, לא אנשים ישנים כמו הילדות שלי, הוא. הוא שישנתי איתו לפני שלושה חודשים ויום ואז הלכתי לחפש דירות לעצמי.

לפני שלושה חודשים היה הלילה הראשון שלי פה.

לא החלטנו על עזיבה. דיברנו על זה אבל הלילה הזה היה מפתיע. התקשרתי ואמרתי שאני לא חוזרת. הוא היה מופתע ואמר שזו בחירה שלי. זאת היתה הבחירה שלי.

הזמן הזה שעבר כאילו לא עבר. שלושה חודשים? זה המון! זה המון ומרגיש כאילו עברו כמה ימים ולרגע הסתכלתי לצד השני.

וזה כזה מסריח.

והייתי מעדיפה להיות שבורה, רק להרגיש משהו, חוץ מכל הרוחות הישנות האלה שמסתחררות לי מעל למיטה. הייתי רוצה לאהוב את האיש שאוהב אותי. האיש שרציתי להתחתן איתו לפני כמה חודשים. זה שחשבתי שלידו אני צריכה להשאר.

זה שנגמר לי לפני שהספקתי לחשוב על זה.

הייתי רוצה להיות שלמה עם משהו שלעולם לא יכולתי להיות שלמה איתו. וזאת לא אשמתי. זה פשוט נגמר, וזה מרגיש כאילו כן אשמתי ובעיקר לא מרגיש בכלל. כ"כ רחוק.

i'm gonna stop being scared

of what happens when i say what i think

i'm gonna stand up and be brave about it

look who i am

...

what am i doing here ... how will it end

kathryn williams/what am i doing here/dog leap stairs- 1999

ואני מרגישה כ"כ אשמה שעזבתי אותו, ויודעת שהוא אוהב אותי ויקבל אותי בחזרה.

ומרגישה כ"כ רע כי אני לא רוצה לחזור, ולא יכולה לנשום שם, לידו, אבל אני יודעת שאני אוהבת אותו, רק רוצה להיות רחוקה מזה עכשיו. והוא לא מבין אותי ולעולם לא יבין (תוספת מאוחרת 2: גם זה קיבל טוויסט חזק ונורא יותר בהמשך), אולי, על מה לעזאזל אני מדברת, ולמה כדאי לו להפסיק לעשן, ומה לא בסדר עם מה שהוא עושה, ולמה אני לא שם יותר, ולמה אנשים מבוגרים צריכים לנהל שיחות מבוגרות כדי להרגיש שפויים וזה לא הכל רק סמים ומשחקים לפלייסטיישן והופעות. ואיך לקרוא את כל העיתון כל בוקר זה לא לחיות בעולם ואיך הרעיונות שלו לא נכונים אבל אף אחד לא יכול לשכנע אותו להסתכל על דברים אחרת. למה הגישה שלו מעייפת וגם כך הוא מסטול מדי תמיד מכדי שאקח שום דבר ברצינות. ואיך הוא שוכח הכל, את כל מה שהוא אמר כשהפסיק לעשן כשחשב שהוא הולך למות מאיזה קוצר נשימה. הוא אמר שאני הדבר הכי חשוב בחיים שלו, ולרגע אחד זה היה הדבר הנכון.

אני עייפה והייתי רוצה שהכל ינזל למקום הנכון, בלי הזמן שיזיז את הדברים לאט לאט לשם. הייתי רוצה להתעורר ולהרגיש שלמה ובטוחה ויודעת ולא מקוטעת לפרגמנטים ובלי שליטה על הרגשות המסתחררים שלי ולהצטער על הכל כ"כ כל הזמן.

הייתי רוצה ללכת לישון ולהתעורר מבוגרת יותר. הזמן יעוף מעלי כשאשן והלב שלי יחלים, ואראה את הדברים כמו שצריך לראות אותם, ואבין את הדברים כמו שאוכל להבין אותם רק בעוד זמן וריחוק רגשי.

הייתי רוצה להתעורר לדברים שיהיו אחרת. אליו שהפסיק לעשן והבין את הדברים סוף סוף. אל אהבה גדולה שיכולה להכיל אותי ולא לכל הלבד הזה.