הִרְהוּרִים שֶׁבֵּינְתַיִם

אני קוראת פסקי דין על לסביות מטורפות מקנאה שרצחו את בנות הזוג שלהן, ומשתהה על הנרטיב המשפטי.

אני לא יודעת מאיפה להתחיל לכתוב את העבודה הזאת אז אני מתחילה מהאמצע, ובטוחה שאני עובדת לשווא כי מה שאני כותבת כרגע לא יתאים בסופו של דבר למבנה של העבודה.

זה לא מעניין, מאוד.

טקס יום הזיכרון היום בתיכון הישן שלי.

עברו 9 שנים ואני עדיין לחוצה מלפגוש את האנשים שלמדו איתי. אלו שירדו עלי ואלו שהסתכלו עלי מוזר ואלו שהציקו לי ואלו שהיו חברים שלי לזמן מה ואז לא. כל אלו שדיברו עלי מאחורי הגב, ואלו שיצאתי עם החבר שלהן קצת אחרי שנפרדו ממנו, הבנים שהתנשקתי איתם וזה שהתנשקתי איתו בהפסקה בחצר מאחורי הקפיטריה ובטח לא יהיה שם.

לפני 9 שנים בטקס, המיתולוגי שלי הקריא וידעתי שהתאהבתי בו. כל הטקס הסתכלתי עליו, מרחוק, כי הגעתי מאוחר והחצר היתה מוצפת בוגרים, וחשבתי שאולי אחרי שירד מהבמה אקח אותו אל מאחורי החצר ואנשק אותו. לא עשיתי את זה, כמובן.

כל פעם שאני חוזרת לשם, לטקס, וזה לא קורה הרבה, אני מגלה ששום דבר לא נשאר אותו דבר. התלמידים כ"כ צעירים, וכ"כ מעט באים מהשכבה שלנו. כמה מהמורים עדיין שם, חיים את אותו דבר רק נראים קצת יותר מבוגרים.

ואני תוהה מי יזהה אותי, כי יש לי מן עניין כזה, עם לזכור פרצופים כשאף אחד לא זוכר אותי.

יעל מסכימה איתי שהגיע הזמן לא לפחד ללכת לשם, ומציעה שאחרי נקנה בירות וכי הכל יהיה סגור נלך לשתות בפארק.

ושאנחנו כבר גדולות, ואם עדיין זה יהיה קשה, תמיד יש אלכוהול.

את הטקסים באוניברסיטה אהבתי יותר. יותר גרנדוזיות, יותר רגש. מי שארגן אותם היה מישהו שאהבתי מאוד, והייתי בוכה בגלל הסיפור הנורא שלו.

בשנה הבאה אהיה, כנראה, באוניברסיטה שוב, וגם אז, הכל יראה כאילו כבר הייתי שם כבר, ואחפש רוחות ישנות, בין סטודנטים צעירים מדי, ואותם הורים שכולים.

תוספת מאוחרת: בטקס, אגב, לא היה איש מהשכבה שלי. בקושי פרצוף מוכר או שניים משכבות סמוכות. סתם.