הִרְהוּרִים שֶׁבֵּינְתַיִם

צ'ומפי שאלה.

אני לא יודעת מי זאת צ'ומפי כי היא לא השאירה קישור לאתר שלה.

והאמת? אני לא בטוחה שיש לי איך לענות על זה.

אני יכולה רק לשמח את לבבות כולכם בעובדה שיותר טוב לי עכשיו, שנגמרו כל המועדי א', שיש לי עוד איזה מטלה מפרכת לעשות ואז אני יכולה להתחיל את החיים כמו שצריך לחיות אותם. ושוב- לא כמו שאני נוטה לחיות אותם (שזה להתמסר לחלוטין להפרעת אישיות שלי, לא לדעת מה זה גבולות, לפרוץ אותם כל פעם מחדש, לא לדעת לדחות סיפוקים ולעשות מה שבא לי ברגע שבא לי, לא לתכנן כלום, להתבטל הרבה, לקרוא הרבה, לישון יותר מחצי יום ולפעמים 24 שעות, לחפש ריגושים, ללכת לפי אינטואיציות רגשיות, עוד פעם לא לתכנן, לשתות קצת למרות שאסור לי.. ולבסוף - שוב ושוב להרוס את עצמי)-

אלא- כמו שכנראה צריך כדי להגיע לבריאות נפשית/רגשית משהו.

לפתוח דף חדש. החל מהרגע שהעיתון יוצא לדפוס-

ללכת לעבודה כל יום בבוקר. לעבוד לפי שעות כי שום דבר אחר לא יתן לי מוטיבציה (ככה אני, תנו לי משכורת חודשית ואני רק אחפף- כנראה שאני לא מספיק גדולה ואחראית בשביל זה עדיין..אבל אני אהיה, מתישהו, זה רק עניין של זמן). שימו לב שימו לב- לחזור לעשות יוגה. לישון כמו שצריך-  כבר גילינו שחוסר שינה סדירה זה הדבר הראשוני והבסיסי שמוביל אותי להתמוטטויות עצבים.  יש לי את הסדנת כתיבה (איפה יש אוטובוס לכפר הירוק? מישהו יודע?)

ואולי את הקורס רישום שאני אקח, אם אני אעמוד בעוד משהו.

וזהו, שקט. חברים יציאות ופורקנים למינהם יחכו לסופ"ש. אני הולכת להיות רצינית (זה מצחיק אותי, גם כשאני כותבת על זה אני לא יכולה להיות רצינית, אבל- that's just me).

למה אני מעשנת במקום לאכול? אולי כי האוכל הטבעוני שלי לא טעים? יכול מאוד להיות. אני צריכה להיות קצת יותר אסרטיבית מקפואים של טבעול. אם כבר קפואים- אז החלון פתוח וקופאים לי קצות הגפיים. איוורור- סיגריות וכאלה, אבל מה נהיה עוד פעם קר?

הידעתם שבינואר השנה בת"א ירד יותר גשם מב50 שנה האחרונות? המידע באדיבות יעל.

רגע- גרביים. בצבע טורקיז. כהה.

אפצ'י. לסגור את החלון. לנגב את האף.

בקיצור- מה שאני אומרת-

טוב לי טוב לי טוב לי.

אתמול היה לי מפגש עם מישהו שאני אוהבת. אוהבת זאת מילה גדולה כי אני בקושי מכירה אותו- אבל באינטראקציה הקצרה שהיתה ביננו לפני כמה חודשים התחברנו בצורה נדירה, ונפתחנו בצורה שלא הרגשתי מאז האקס הבעייתי שלי.

התעוררתי בבוקר וידעתי שהתקופה המטורפת שעברה עלי, הדיכאון וחוסר השליטה, וההתאהבות בכל דבר שזז- עברה.

העובדה שיש מישהו בעולם שאני יכולה להתחבר אליו ככה, שיכול להניח לי יד על הכתף ואני אדע בדיוק מה הוא מרגיש, שאני יכולה לחבק ולאתר את כל נקודות הפחד שלו- בנאדם שלא מלחיץ אותי ומספיק טוב כדי לא לפגוע בי, שמסוגל לקבל אותי כמו שאני, בלי קשר לשום דבר חיצוני-

החזירה לי את האמונה.

האוכל שלי קר.

אז התעוררתי בבוקר והיה לי טוב. והיה לי ברור.

ברור לי עכשיו שהצורך היוקד הזה שהיה לי להתאהב כבר, להסחף במשהו, נבע מתוך הצורך שלי לברוח מעצמי. ואני לא רוצה לברוח יותר, טוב לי איתי. סוף סוף- שקט.

בנימה זאת אני חוזרת למיטה, כי עדיין די חלשה, לגמור לאכול ולקרוא ואולי לישון קצת, וכשאתעורר, אני אעבוד על העיתון ועל התמלול הנוראי הזה שאני צריכה לעשות.

שיהיה לכם טוב.