הִרְהוּרִים שֶׁבֵּינְתַיִם

one sorry look and i'm 13 again..

אז ל13 אני כבר לא מגיעה, אבל לא עושה לי טוב, ג'יזס, כל הקטעים האלה.

הייתי מאוד שלמה עם ההחלטות שלי בבוקר.

באיחור מה בדקתי הודעות במשיבון בחדר, 3 הודעות. אחת מ"רגש": "אני מתגעגע אליך, מאוד".

כמובן, עבר בי רטט.

וידעתי שבחירה במשהו אחד משמעה לוותר על משהו אחר ובכ"ז התקשרתי.

3 שעות של שיחה ושל "שיניתי את דעתי" ו"פאק את הרגשות אשם" ו"החלטתי את זה אחרי שראיתי אותך" (ממש במקרה ולשניה וחצי).

ולא אני לא יכול לבוא אני עייף אני צריך לקום מוקדם, אני קורס מעייפות.. אני הולך לעשות ביד ולדמיין אותך ולישון ואני אשמח אם ניפגש ביום אחר".

הסברתי שאין יום אחר ושזה לא פייר לעשות לי את זה ככה וללכת לישון, ושאין לי מושג איך אני ארגיש ביום אחר, אז הוא אמר שהוא יקח את הסיכונים שלו.

שהוא לא רוצה לבוא כשהוא מחוק וצריך ללכת תוך כמה שעות לעבודה, הוא רוצה לבלות איתי את כל הלילה ולישון איתי לקום מאוחר כי טוב לו איתי (במיטה, הוא אמר במיטה).

ואין לי כח לזה.

אני לוקחת אחורה פנה.

זיונים זה פונקציה של דוחק. לא של געגועים ותכנונים- אחרת זה נהיה יותר מזה ואין סיכוי שאני נותנת לו להיות יותר מזה שוב עכשיו (אני מתבוננת בעצמי בספקנות והולכת להביא לי עוגה, מה יותר טוב מהעוגה החביבה עלי ב3 בלילה, בלילה עצוב כגון זה)

אז עוגה.

ועצוב.

כי אני יודעת שהחיים שלי הולכים להשתנות. עשייה בלי מחשבה רק תכאיב לי מעכשיו. היסודות החדשים-ישנים כבר ניצקים.

אני חייבת להפסיק להפגע ככה. זה או שלא איכפת לי שניה אחרי, או שזה צורב וצורם לי ומקפל אותי לשניים. לשכוח.

אז עצוב לי. עצוב לי כי הבחור הזה יעלם לי מהחיים, כי אני חייבת לשכוח ממנו. כי הוא רגיש מדי וקרוב לי מדי ולא יודע מה קורה איתו מדי - ויש לו חברה מדי.

וזה לא פייר לאף אחד.

כי כשאני אתעורר בבוקר אני לא אחשוב על זה כבר. עד שהוא יתקשר שוב ויתגעגע. ואני לא אדע איך להתמודד עם זה שוב, כי הוא מרטיט בי משהו, עם הקול הנמוך שלו שמתגעגע.

ואני יכולה לנתח את זה באופן קר, ולהגיד שנמאס לי מזיונים ובכלל פעם אחרונה שראינו אחד את השני ממש לא הרגשתי שאני שם, ובכל הרצונות שלו ללילות ארוכים ושינה ארוכה איתי יש סכנה של רגש שאולי אין לו מקום פה- במיוחד אם הוא רק מהמקום שלי, והוא, מה הוא צריך לחשוב על רגש, זה עוד משהו שמרחף מסביב למע' היחסים הלא מספקת שלו. הוא מבולבל ודואלי, ויצרי ולא מסופק, ורוצה חום ואהבה וסקס וחיבור, וטוב לו איתי. בינתיים. כסייד קיק למע' יחסים העגומה שלו. שגם בלעדיה הוא לא היה איתי.

ואני- איכפת לי מדי ואני עלולה להתאהב.

לא רוצה.

לחתוך אותו עכשיו. זה לא יתכן שכשהוא לוחש עד כמה הוא היה רוצה להיות לידי יעבור בי רטט לכל אורך הגוף. זה כבר רגש.

זה טפשי.

פעם הייתי נלחמת בציפורניים בשביל הרגש הזה. עכשיו אני פשוט נסוגה לאחור ומחכה לדברים שיקרו. או שלא יקרו. דברים קורים כל הזמן וגם שיכחה משחקת תפקיד. מצחיק לוותר על משהו כמעט רומנטי. אני יודעת שהוא מרגיש. אני יודעת שזה יותר מסקס. אני יודעת שזה מרגש את שנינו.

אבל זאת מן סיטואציה מטופשת כזאת שלא יכולה לזרום- אפילו בלי מחוייבות שלא ביקשנו אחד מהשני.

הוא מקנא כשאני עם אחרים. יש לו חברה והוא מקנא. הוא אומר שהוא אידיוט בגלל זה. אמרתי שלא אספר לו. זה לא עניינו.

אני אלך לישון. אני אכתוב קצת. גם העצב הזה יחלוף.

לא צריך לרדוף אחרי שום דבר. הכל מגיע מעצמו.

לילה טוב.