הִרְהוּרִים שֶׁבֵּינְתַיִם

מישהי שהכרתי התאבדה לפני חודשיים. נודע לי היום, ובכלל, לחברים שלה מהתיכון רק לפני כמה ימים.

רציתי להקריא מחר שיר שמזכיר התאבדות, ישנה יותר, מ-1941.

זה קיבל נופך טרגי וחשבתי לבחור משהו אחר, אבל נראה שאשאר איתו.

ביסודי כל הבנות קינאו בה, או לפחות נדמה לי כך, אולי זאת היתה רק אני. הילד שהייתי מאוהבת בו היה מעוניין בה. בתיכון היא כבר נתנה להרבה בנות מושא קנאה, ולהרבה בנים מושא פנטזיה. אותי זה לא הרשים, גזרה מושלמת לא עשתה עלי שום רושם אז.

וזה מדהים, איך זכרונות חוזרים אליך פתאום, כמו קצוות הפוני שלה שהתארכו ולא נכנסו לקוקו, כמו גיל 11.5 כשדיברנו על שערות ברגליים באולם ההתעמלות בבי"ס, וכל שיער הגוף שלה היה בהיר כ"כ.

מה היא היתה לובשת ומה חשבתי עליה. החברות הטובות שלה, הסיגריות שהיינו מעשנות בהפסקות. דברים שהיא אמרה לי, שיחת טלפון פעם, דברים קשים שאמרו לי על הילדות שלה.

אותו ילד שהייתי מאוהבת בו ביסודי אמר לי לפני כמה זמן, שהיא פגשה אותו, וביקשה ממנו אקדח. שהיתה לא שפויה, שמגזרת הדוגמנית שלה לא נשאר כלום אחרי תאונה קשה שעברה ולא התאוששה ממנה.

בתיכון המוקדם החברה הכי טובה שלי אמרה לי שהיא אמרה לה שהיא רוצה להתאבד.

כשהתקשרו לאמא שלה וניסו לדבר אל ליבה היא דחתה את כל מי שהתקשר. אולי היא היתה כבר מתה אז, אולי רק כמעט.