הִרְהוּרִים שֶׁבֵּינְתַיִם

הימים האחרונים קלים יותר, ונדמה שכתוצאה מהחלטה ללכת אחרי אינטואיציות.

לנתק קשר עם חבר קרוב אפוף מרה שחורה ואנרגיות קשות, לו לא יכולתי להועיל, שהנוכחות שלי בחייו היתה דלק שמתעכל במכאניקת דיכוי עצמי, והשלכת הקושי על הסובבים אותו. הוא כתב ערפדים אנרגטיים, וזה מתאים.

החלטה שנבנית כבר זמן, להרחיב את מעגל החברים, לחזק קשרים ישנים, ליצור חדשים, גם רומנטים, עד כמה שהמכאניקה שלי עצמי מסוגלת לרומנטיקה עכשיו. בהתחלה זה קרטע, אח"כ הפך טבעי. יותר ויותר אנשים נכנסים לחיי, ואני נהנית מכך, במקום להגיב בבהלה והסתגרות ולראות בכך איום על הסטטוס קוו העדין של השפיות שלי.

ללכת אחרי תחושת בטן, גם אם היא אומרת משהו בסיסי מאוד, כמו משיכה מינית שאין לה הסבר מורכב, או עתיד ענֵף, רק חייתיות. רצון לחיות משהו פשוט יותר, מעשיר יותר ברמה רגשית סוערת פחות. להותיר מאחור את הדברים שלא משתנים, שלא תואמים, שלא מתאימים עצמם אלי והנסיון להתאים אליהם עלה במפח נפש.

השינויים הסמי-קיצוניים האלו, רכים ועדינים ככל שיהיו הביאו לשינוי אווירה נהדר.

בנוגע לחברה וותיקה שגרמה לי לתסכול מתמשך, הבנתי שצריך להרפות. אני לא יכולה לשאת אותה יותר, והנסיון להכיל אותה מזיק לי. מתוך אמונה שלכל אדם מגיעה אוטונומיה מוחלטת על חייו, הפסקתי להטיף, לנסות, להשתדל, הפסקתי לחפש את הדרך להיטיב עמה, ובכמה מפגשים אחרונים בהם ההתנהגות שלה היתה מביכה באי היכולת שלה להסתגל, לזרום, לנשום, בהם המוסרנות שלה על חיי גרמה לי לתחושת מועקה קשה, של רצון להפריד את החיים שלי בלעדיה ממנה, הבנתי שעלי לחיות את חיי והיא את חייה, וכרגע, לא בסימוכין.

יש משהו מאיים בחברות קרובה שמבוססת על הזדהות עמוקה, שיוצרת תלות. כשאדם אחד נתקע, השני מקרטע אחריו.

הייתי רוצה לדעת לתת לחברים האלו שלי יותר, אבל כשמה שאני מקבלת מהם, גם אם כתוצר לוואי, זה הרס העצמי שלי, כל מה שאני יכולה להעניק להם זה את עצמם, ולי את עצמי במשוחרר מהם.

נדמה לי שהייתי צריכה לחיות במקום אחר, בזמן אחר, ולא בת"א העכשווית, הברוטאלית ושטופת השמש.