הִרְהוּרִים שֶׁבֵּינְתַיִם

אני לא מצליחה לזכור איך עושים את זה. אני לא מצליחה לכתוב.

אני מצליחה לרצות רק חיים חופשיים יותר, בלי המעמסה הזאת, של המירוץ האקדמי והמקצועי שהחלטתי לקחת על עצמי. אני לא בטוחה במה שאני עושה. צדקת הדרך יחסית. לא מהנה. אני מאמינה באמנות יותר משאני מצליחה להאמין בלעזור כרגע, לשלל מיעוטים ומקופחים. אני רוצה להיות זאת שיכולה אבל יודעת שאני מעדיפה לדבר בדימויים. אולי אני רוצה לעצמי כח לא לי, מן תחליף לכח שאיבדתי. אבל מזמן למדתי שמה שבא כ"כ בקושי אולי אינו הדבר הנכון ולמרות שזה מעורר הרבה אנטגוניזם, גם מעצמי, לא ברור לי שהמאמץ הזה שווה את זה. אני מפחדת לאכזב, כבר לא יודעת אם את עצמי או את כל מי שהפה הגדול שלי ירק לעברו "דוקטורט, דוקטורט". אני רוצה ללכת לישון. אני רוצה להתעסק מהבוקר עד הערב בדברים צבעוניים, אני רוצה לשכוח כמה זה קשה לחיות פה, אני רוצה להנות מהאסתטי. אני רוצה לחיות. יעל בדקה את הצ'אקרות שלי. אמרה שהן חסומות. אח"כ הקריאה לי מספר כל מיני דברים על הסימפטומים שלי. הכל אמר "יצירתיות חסומה, יצירתיות חסומה". אני יודעת שזה סם החיים שלי, אני יודעת שלעולם לא אוכל להיות שלמה לגמרי עם הליכה בתכנית החומש לקראת עתיד של לוחמת צדק חברתי, זה לא סותר, אבל הדרך שגויה, לי.

כל הערות השוליים האלו, מוציאות אותי מדעתי. הדקדקנות המשפטית לא לי.