הִרְהוּרִים שֶׁבֵּינְתַיִם

אחרי ייסורים ארוכים, סיימתי לכתוב את הפרק הראשון! ובהתפרעות מפתיעה אף התחלתי לכתוב את השני.

עכשיו, אני מוצאת שאת כל האדרנלין וההתרגשות, שנגרמו מההפתעה האדירה שבסיום הפרק, וכן מהרבה יותר מדי ניקוטין וקפאין בדם שלי (שהביאו אותי למצב של רעידה ממש), אני צריכה לתעל לפלייסטיישן, לחלק הרביעי והחדש בסדרת ראטצ'ט & קלאנק הגאונית שאחי הנחית הערב לצד המחשב והמבטים הטרוטים שלי. תוך איפוק עצמי מדהים, למרות הקולות שלחשו לי "תשחקי קצת, זה יעזור לך להתרכז אח"כ" או לחילופין "תשחקי, גם כך את לא מצליחה להתרכז ולא תסיימי את הפרק היום", לא נכנעתי, או שמא היו אלה רגשות האשם שלי שהכריחו אותי להשאר בתלם. בזאת, ולקול ציוצי הציפורים וצינת הבוקר, אני פונה לדיסק המנצנץ, להיכרות שכנראה תהא קצרה מאוד, שכן כמדומני בקרוב אאלץ ללכת לישון.

בוקר טוב לכולם, ויום שישי יפה שיהיה לכם.

למי שתהה (כן, אני יודעת שאף אחד) איך צילמתי את התמונה כששתי ידי באוויר (למי שתהה והניח את הנכון- שיש לי רק מצלמת ווב-קאם סוג ז')- זה היה עם הרגל.