הִרְהוּרִים שֶׁבֵּינְתַיִם

 אם הייתי יודעת מה אני רוצה, לבטח הייתי משיגה את זה.

אבל אני לא יכולה להתחייב לשום דבר, ומתוך איזו עקשות שחציה רצון לחוויה אותנטית וחציה השני פחד, אולי, אני מסרבת לכפות על המציאות דבר. אני יכולה לשלוט על החיים שלי, אך מסרבת. גם ההתעקשות לעשות דברים שלא מרגישים לי נכון באותו רגע, כדי לקדם איזו מטרת על יחסית, נראה לי ומרגיש לי לא נכון. קל ונעים יותר לחיות בצורה דאואיסטית. לא להפעיל את המוח. לזרום. כ"כ אני מורגלת בכך שלהפעיל את המוח נראה לי כחטא ממש. כשאני שואלת את עצמי מה אני רוצה אני נתקפת בהלה ממש- לא! לא לחשוב! זה יבוא לבד. ובכן, אני לא בטוחה שזה בא לבד, ז"א- איפשהו אני בטוחה מאוד, אבל במבחן המעשה אני לא בטוחה. יש עולם שנסתר ממני, והוא כרוך בלתפעל את המוח שלי לפעולות מורכבות הרבה יותר ממה שאני עושה. אז אני נסחפת אחרי מה שקורה סביבי על בסיס איך שזה גורם לי להרגיש. אני עושה דברים שאני לחלוטין לא בטוחה בהם, רק כי מעניין אותי לראות איך זה ירגיש. יש לי אינטואיציה לגבי מה נכון ולא נכון לי, תחושת סכנה או תחושה טבעית, ואני הולכת עם זה. ברור לי שאלו הדברים שאני רוצה, בצורה כלשהי, וגם ברור לי שהדברים האלו לא מופיעים בחיי כך סתם, שלכל אדם אירעי כביכול יש משמעות ותפקיד, אבל, כשאני לא חושבת על זה זה נראה כמעט אירעי לחלוטין, כמעט טבעי. כמעט כמו פעם- כשלא ידעתי שלכל דבר יש תפקיד ומטרה וחייתי כמו כל אדם פשוט שלא מערבב בהחלטות שלו את כללי היקום כולם (או לפחות אלו שידועים לי, קטונתי). אני לא מצפה למשמעות וכשדברים מתחברים אני באמת מופתעת. כשאני בוחרת להדלק על הברמן שנראה כמו אדיוט מוחלט אבל בעצם מסתבר שמתחבט בדברים שיזיזו אותי קדימה- אני מופתעת. כאילו לא ברור שככה העולם עובד. כאילו לא נואשתי מלחפש בו חוקים חדשים.

כל המשמעות הזאת מפחידה אותי- אני מתחילה לתהות בקצב מסחרר- מה זה אמור לעשות, למה, למה עכשיו, מה יש בזה שאני לא רואה, לאן זה הולך, לאן זה ילך, מה יכול להיות, מה אני יכולה לעשות עם זה, מה אני אמורה לעשות- כך שהרבה יותר קל פשוט לזרום בלי לחשוב. בזרימה הזאת, כשאני עולה על גל חיובי אני רואה איך כל מה שרציתי מתגשם. רציתי חברים שיעריכו אותי- הנה. רציתי להתנתק ממה שעושה לי רע- הנה. רציתי להתרגש קצת- הנה. רציתי להתנסות- הנה. רציתי תחליפים- הנה. דברים נוטים לקרות כ"כ מהר שזה מפחיד אותי. יותר מדי אופציות ואני לא יודעת מה לבחור. אולי זה הרצון שלי להשאיר מעט מסתורין בעולם, ולא לחיות עם ידיעה ברורה שלהכל תשובה לוגית, בבטחון שאני יכולה להבין הכל, אם רק אשלח את המוח שלי לכיוון הנכון. אולי מכיוון שאני לא חיה כך, ומפחדת שבעצם אני לא יכולה, אני מעדיפה אחרת. ובעיקר עדיין, הפחד הגדול מפני משהו נוראי (שהוא בעיקר הפחד, הרי להכל יש הסבר לוגי) הוא שמשתק אותי מלחשוב ממש.

אולי לישון על זה. אולי אצליח להחזיק את המחשבה כשאתעורר, אולי כמו כל פעם, הסחות הדעת הקטנות שמסביב יקחו אותי משם, למקום שקל יותר להתמודד עמו. אבל נדמה לי, שבקרוב אתמודד.