הִרְהוּרִים שֶׁבֵּינְתַיִם

בעולם של נשיות מתרדדת, ניתן לומר שאני גברית מדי, מכדי להשיג דברים שנשים קלות דעת ממני משיגות. במושגים של היום, אני לא קוראת לעצמי אשה. אני רואה אותן מסביב, את הגברים שהן כורכות אחריהן, את מה שמעניין אותן, ומרגישה יוצאת דופן.

העולם הופך נשי יותר, אמרת. גם אבא שלי הסכים, בצורה גורפת, מילה במילה. האליטות הגבריות המשכילות נדחקו החוצה, אתה אומר. אני כמעט מסכימה. אליטות שמרניות. אני חושבת, וכבר אמרתי את זה, שהרידוד הזה נוצר כתוצאה מדיכוי. הסכמנו שרק ההריון מבדיל ביננו, או כמה פרמטרים פיזיים וכימיים. אמרתי כל השאר זו פיקסציה חברתית ואתה נותרת סקסיסט. סקסיסט כמו גברים לבנים משכילים.

כשאכלתי את עצמי על כך שבאתי כדי לשכוח אותו, או לפחות שלא יהיה הגבר היחיד בחיי, אתה נגעת בי כדי לשכוח אותה. דיבורים על טוהר התפוגגו, והדיסוננס של החיים שלך צרם עד כדי שלא יכולתי לשמוע אותך יותר. ביקרת וביקרת אותי, ללא רחם וללא יכולת הזדהות (סקסיסט, אתה סקסיסט. אתה לא מסוגל להבין שהלילות הבודדים שלך כמו הלילות הבודדים שלי) על אינטראקציה חולפת, על הבחור שישאר ברקע, על 10% אחוז עניינך, על הרצינות שלך, על זה שאתה כבר לא ילד, על הרצונות הבוהקים שלך. ואיפה הם עומדים מול ירייה ברגל בדמות בלונדה צעירה ורועשת שלעולם לא תגדל להיות אתה? איזה ציור שמן גרם לך לנהות אחרי זה? אני לא יודעת אם אי פעם ניסיתי להסביר לכם למה מה שאני מייצגת עדיף לכם על פני מה שהן מייצגות, אני חושבת שכנראה שכן, כשהייתי יותר צעירה. תמיד נעלבתי שאתם לא מבינים לבד, זה מאוד פשוט וברור בעיני. היום אין לי כח לזה, בעיקר. אמרת נאיבית, אמרתי אני יודעת שאשאר לבד.

היום אני מבינה את העניין שלכם, וכתוצאה מכך פיתחתי עניין הפוך, על מנת להקל על עצמי עדיף לנוח אצל הדברים הפשוטים, הבסיסיים. כמו גבר, פרימיטיביות וסקסיזם שגורמים לי לצחוק בחיבה מבינה. אני מרשה לעצמי להימשך לברוטליות הזאת. אני מבינה את נסיון החיים שהביא לתפיסת העולם הזו. אני לא מאשימה אותו שהוא לא מוצא אותי מעניינת במיוחד, אחרי הכל, אני בטח נראית לו מאוד משעממת, מאוד כבדה עם המשקפיים והעולם האנליטי שלי. אני לא צוחקת מהבדיחות שלו וכוסיות הוא יכול לתפוס בשקל, הוא ברמן, הרי. האינטלקט שלי הוא לא ערך מוסף לאנשים כאלה, הוא מכשלה.

אז כן, זה האגו שלי, כן, הראייה הממושמעת של הדברים, כן, הניתוח הקר של העולם, חוסר נאיביות, חוסר תקווה, הבנות חותכות מדי. האמונה הבלתי מתפשרת בהתחלות נקיות יותר מזו לעתיד מוצלח יותר. אמרת הפכחון שלךְ חמור, גלגלתי את העיניים למעלה, אולי, אולי סתם לא הבנתי איך אתה מצפה שיהיה אחרת.

כשאתה בוחר להתאבד על מטרה ריקה ולקרוא לה אידיאל, אני רואה אותך נעלם מהעולם שלי לתוך שטח הפקר שלא מעניין אותי, שאין לי טיפת סימפטיה עבורו. נמאס לי ממכם, המשכילים, המוכשרים, שיורים לעצמם ברגל ללא הרף, שרוצים משהו אחר. אולי אני קשה מדי- אני מנסה להעריך תגובות אפשריות- אם אני יכולה להבין אותו אני בטח יכולה להבין אתכם, ואני מבינה. פשוט נמאס לי להרגיש בגן ילדים כל הזמן. וכן, נמאס לי מהלבד הזה, בתוך הראש שלי, נמאס לי.

אני חושבת, שאני צריכה לבחור נושא אחר להתמחות בו, אחרת אגווע משעמום.

* אגב, כשהבנתי את זה, הקול שלי חזר.