הִרְהוּרִים שֶׁבֵּינְתַיִם

אני מתגעגעת לאנשים שהשארתי מאחורי.

יש לי חבר שאומר שתמיד כשהוא שומע שירים ישראלים ישנים הוא בוכה, אחרי שהוא גומר להתגעגע לעבר שלו, הוא מתגעגע לעבר שהיה פה לפני שנולד. הוא לא מבין את הנוסטלגיה הזאת. אולי געגוע להוויה כמו לרצות אותה, אפילו שלא אני ולא הוא חווינו אותה. היא נושאת איתה איזה קסם שקורץ לנו, איזו הבטחה לשקט.

אני מתגעגעת פתאום לבחורה שאני יודעת שעשיתי לה עוול, והסיבות להתעקשות שלי נראות לי תמוהות.

באיזשהו שלב צריך לומר, זה לא הם, זו אני. אני מצפה למשהו שאני לא מצליחה למצוא, ואני בוחרת לשפוך את הזעם שלי החוצה, אח"כ להרגע ולהתנצל.

התקופה האחרונה נראתה לי חיובית, ובעיקר במפלט שהציעה לי, בעיסוק במשהו אחר, באנרגיות אחרות ובהתקיימות אחרות. היא הזיזה אותי מלהתמודד באמת, ע"י איזשהי שכבה של רעיוניות אופטימית, של אלטרנטיבה קצת קיצונית, קצת אידילית. של אמונה שהעולם יכול להתקיים על פי משהו שאני מרגישה בלבד. בעיקר האמנתי שהנה משהו קורה, בעיקר יצרתי מערבולת, ואז כריתי לי בור, העמדתי אותו לפני ונפלתי לתוכו כדי להתעורר.

אולי התעוררות לא רק מהחולמנות הוורדרדה האחרונה, אלא מהייאוש, האפטיות וחוסר האמונה שנשאתי איתי תקופה די ארוכה, ושבגללם, בעצם, ברחתי אל כל הוורוד הזה.

יש משהו בייאוש, שלא מאפשר להשתחרר ממנו. בתוך הפסימיות שנראית מוצדקת כ"כ. בתוך מחסור בכמה דברים בסיסיים שגוררים אחריהם כזו מרה שחורה.

ידעתי, אבל, גם מתוך התחושה שגרמה לי לכתוב את אחד הפוסטים האחרונים, זה שהצהיר שאני יודעת להשיג כל מה שאני רוצה, רק לא יכולה להחליט, שמשהו שגוי מאוד בכל מה שמתרחש סביבי. ידעתי שהראייה שלי לא נכונה. בנפילה של היומיים האחרונים אין הפתעה גדולה, בסופו של דבר, רק מפח נפש קטן שגרר עמו התפכחות קטנה וברורה, ידועה מראש, והרבה זעם ותסכול, תחושה שאני אדיוטית גדולה, עיוורת מוחלטת. זה היה וחלף, זה לא באמת רלוונטי, אני מסוגלת להכיל את זה, לעטוף את זה ולקבל את זה כמו שזה, ולהבין שזה לא עניין גדול.

לעולם יש נטייה לשמור על סטטוס קוו, וכל נסיון שלי לפרוץ משהו מחוץ לגבולות האנרגטיים שלי מביא לקונטרה די חריפה. לפעמים לעולם באמת יש משהו לעשות בקשר לזה, לפעמים זה די ברור. לפעמים זו אני, או אני שלא נוכחת בי מספיק, שמוליכה אותי בדרך  מסויימת כדי לקבל תשובה ברורה, אם גם חותכת, אם גם לא מתאימה לרגישות שלי, לקושי שלי להכיל.

הייתי מעדיפה את הדברים פשוטים יותר. הייתי מעדיפה אני להיות פשוטה יותר. הייתי מעדיפה להתקיים בכל מצב שהוא שלא מרגיש לי כמו התעוררות לסיוט. למציאות שאני לא רוצה בה, למציאות שיש לי אליה נקודות חיבור טובות יותר, רבות יותר. מציאות שאני מאמינה בזכות שלה להתקיים.

הייתי רוצה למצוא מפלט מכל זה, מפלט שיכול להיות התקיימות פשוטה של דברים מסויימים שיבואו על סיפוקם כך שההתקיימות לא תהיה כ"כ מסנוורת, כ"כ לשווא. הייתי רוצה מטרות להאמין בהן, ללא הסתייגות, בלי לדעת שמהכל ניתן להסתייג.

יש משהו גדול שאני צריכה לעשות, מבחינת עצמי, אם כי זה זמן רב שאני לא משוכנעת שזה משנה משהו חוץ מלי עצמי (למרות שיהיו לו השלכות רחבות, ולדעתי הסובייקטיבית, זה יהיה לטובה). אני זזה לכיוון הזה כבר שנים, באקטיביות שהיא פאסיבית באיטיותה, בחשש ובחיפוש עקבי לבריחה. מעולם לא הייתי מרוקנת (בחוסר מילה טובה יותר) ממוטיבציה מודעת להתקדם לשם, דווקא מכיוון שאני יודעת שזו הדרך היחידה. נדמה לי גם, שאולי שכחתי את הדרך, ובעיקר נראה לי, ואני מפחדת להודות בזה שמא זה יתגשם- שהדרך לשם לא קלה כפי שחשבתי, או, לא תהיה לי קלה. לא ברור לי למה, מדובר בכמה עקרונות בסיסיים אבל הנסיונות שלי ללכת בעקבותיהם לא פתחו בפני שום דלת גדולה ומהירה.

אני מנסה להסתכל על הקונסטרוקציה המחשבתית שלי מכמה זוויות. הבסיסית שתוארה לעיל; המתחכמת שיכולה למוטט כל קונסטרוקציה בטיעון שזה יכול להיות טירוף מוחלט, או רק החזקה באמונה עיוורת לגבי דבר מה שיכול להיות שאין בו דבר; זו שאומרת שאני כבר שם, ורק קשיים ספורים מונעים ממני את השהות המוחלטת בתוך משהו שהוא הטוב העילאי עבורי. כולן נכונות ואני יכולה להבין אותי על האחרונה- הטוב עילאי הזה הוא סבל קיומי מוחלט - הוא השלמה עם דברים שאני רגישה מכדי להשלים עמם. הוא ההבנה שכך הדברים, הוא הניתוק מהרגש העכשווי שלי אל עולם של רעיונות, של משתנים, של צורות אפשריות.

אני עייפה פיזית ועייפה מציפיה לגאולה בדמות עצמי. אולי העניין פשוט ומסתכם בכימיה וכמה חיווטים לא נכונים. אני יודעת שאני יכולה לתקן את זה, השאלה היא למה אני לא רוצה. שאלה טובה יותר היא אולי, אם אני יכולה להשיג דברים רבים, למה אני לא רוצה לעשות דבר כדי להשיג אותם, למה ההבנה שאני יכולה להשיג אותם, מספיקה לי ואין לי צורך אמיתי מעבר לזה. אבא שלי אמר, נניח ונניח בלוק גרניט ענק, פה, באמצע הסלון. ונרצה מאוד לדחוף אותו- זה יעזור לנו להזיז אותו? אפילו אם נשמן את הרצפה. נדחוף ונדחוף ונדחוף והוא לא יזוז- יש דברים שהם פשוט למעלה מכוחותינו.

אני לא מאמינה בזה. נראה שאולי אני עוד מחפשת את נקודת המבט הנכונה, שתאפשר לי להזיז את הדוקים הנכונים.

נראה לי שאני קמלה.