הִרְהוּרִים שֶׁבֵּינְתַיִם

ירדתי לקנות סיגריות. קצת כי הן נגמרו, יותר כי רציתי לצאת מהבית, לנשום לרגע, לראות דברים זזים. מכוניות, כלבים (כמה שאני אוהבת כלבים), את הבעלים שלהם שמדברים בפלאפון, מוציאים כסף מהכספומט.

במראה במעלית הייתי יפה.

האוויר נעים וריחני בצפון ת"א הערב. המכולת הקרובה מחזיקה רק סוג אחד של סיגריות (בחירה תמוהה) וגם רמזו לי פעם שלא ימכרו לי כי אני מתחת לגיל 18. לא ידעתי להחליט אם זה היה ביזאר או מחמאה.

המכולת הבאה בתור, זו שאני קונה בה את הסיגריות שלי לאחרונה כשאני בבית, היתה עוד פתוחה. לא רק פתוחה אלא ערימה נהדרת של דובדבנים עמדה לטעימה על הדלפק. דובדבנים הם הפירות החביבים עלי, גם ויזואלית, גם מבחינת התחושה. יעל אמרה פעם שיש לי פטיש לדברים קטנים, קרים, שאפשר לאכול לאט. שאפשר לפרוט על פני שיחה שלמה. זה עודד אותי, בעיקר כי בכניסה למכולת עמדו קופסאות קטנטנות של דובדבנים ב-13 ש"ח האחת ואפילו הספונטניות שלי לעניין חשקים לא עמדה הפעם בפני העובדה שהכסף שלי אוזל בצורה עצובה.

עמדתי בתור, מישהי דיברה עם אחד המוכרים, הוא אמר שהם עושים אירועים וכל העניין נראה לי תמוה. לפתע היא קיבלה שיחת טלפון והחלה לצרוח לתוך הפומית: "מה קרה?! מה קרה?! דניאלה!!! מה קרה?!?", כולם עקבו אחריה יוצאת לצרוח ברחוב, תקופים בחרדה שמא משהו נורא באמת קרה, נורא באמת כמו מוות, הפלה, או פיגוע. אני אכלתי דובדבן. היא צעקה "דניאלה, את לא נורמלית!" והבנו שהכל בסדר. המוכר הצעיר התקרב ואמר שהיא עשתה לו התקף לב, הסכמתי. ביקשתי ווינסטון מהמוכר המבוגר ליד הקופה והמוכר הצעיר אמר- "תן לי גם ווינסטון. סתם, אני לא מעשן אבל הייתי מתחיל היום".

חזרתי הביתה. אולי אלך לישון.