הִרְהוּרִים שֶׁבֵּינְתַיִם

הבית מלא נמלים, הן מסתובבות בכל מקום. ההתחממות הביאה איתה התרבות לא נתפסת. הן מטיילות עלי, הן עוקצות אותי ואני רוצה לרסס הכל אבל מרגישה שזה סוג של רצח עם שאני לא יכולה לעמוד מאחוריו.

אני גרפומנית. אני כותבת ללא הרף, במיוחד בתקופות כמו עכשיו, כשאני מרגישה שאין לי קיום למעט המילים. אני לא מצליחה לתקשר באמת עם אף אחד אחד שלא באמצעות מילים כתובות, כל דבר אחר נראה לי פחוּת, לא אמיתי, שעלול לקלקל אותי, להעביר אותי על דעתי, להוציא אותי משיווי המשקל העדין שאני נמצאת בו.

האמת הכי גדולה שלי יוצאת במילים האלו, ויש לזה ערך עצום בשבילי. אני קשורה למילים שלי בצורה בלתי נתפסת. מישהי אמרה לי לאחרונה שמאחר והתחילה ליצור בגיל צעיר מאוד, ובמסגרת נוקשה מאוד, עד היום אין בה יכולת להפריד בינה לבין הציורים שלה. הם עומדים בחדר שלה, יפיפיים ומרשימים, והיא מרגישה שהקיום שלה מחזיק אותם שם. כך, אני קוראת את עצמי שוב ושוב, מוקסמת, מאוהבת לחלוטין במילים שלי, בבחירה בהן, במה שעולה מהן. לוקחת נק' מבט חיצונית של עצמי על עצמי ומתאהבת עוד יותר.

אני לא יודעת כמה אנשים קוראים אותן ממש, אני לא יודעת אם מישהו באמת מתרגש מהן, שואב הנאה טהורה מהמילים, כמו שאני שואבת מטקסטים מסויימים. אני רוצה לקוות שכן. בעולם של היום, נראה שרק הקצרנות מתאימה, להדחס בצבעים בוהקים לקופסאות וירטואליות רוטטות, לתוכן שיווק, לפלח אוכלסייה יותר גדול, אני מרגישה נכחדת. אני לא יכולה להכניס לתוכי כ"כ הרבה אינפורמציה שטחית, ובטח ובטח קשה לי עם אינפורמציה שטחית פחות. אני מרגישה על קרקע חלקלקה מאוד, כל דבר שהוא לא אני ואשקיע בו זמן, יקח אותי מעצמי. יגרום לי לערפול חושים. אני כבר לא מאמינה ליצירה אחרת שלי, אני לא מאמינה בצילומים שלי יותר, אני לא מאמינה ביכולת שלי להנות מצילום. הכל נראה לי כ"כ טכני, כ"כ חוזר על עצמו. אולי כתוצאה מהקושי, מהמכות שכביכול הוטחו בי, אני מסתגרת פנימה, למקום העדין שעדיין הגיוני לי, וממנו רק מילים כתובות מצליחות לצאת. זאת התקשורת היחידה שלי עם העולם. אני מנסה להרגיש את הדבר הנכון, העיסוק הנכון, דרך להתקיים ממנה, בלי לאבד את עצמי. אני לא רואה שום אופציה.

אמא שלי קבעה לנו תור לכירורג עוד מעט. היא צריכה לעבור איזו בדיקה שנתית, נדמה לי, ואני- מסתובבת כבר שנים עם גוש לא מזיק בשד הימני, שאני אמורה לבדוק לפחות פעם בשנה, אבל מזמן לא בדקתי. ואם היא לא היתה מעלה את הנושא כבר הייתי שוכחת, אפילו שלפני כמה חודשים ביררתי על כירורגית, אחרי שהכירורג הישן שלי נעלם מעל פני השטח. זה שהיה אומר לי כל פעם שהייתי מגיעה- איך ידעת איזה בגד להוריד? זה שהייתי מחכה אצלו כל פעם חצי שעה והיה מעסה לי את השד ושולח אותי לצילום ואז אומר שהוא חושב שאפשר לרווח את הבדיקות, לא כל שלושה חודשים אלא כל חצי שנה, לא כל חצי שנה אלא שנה, נדמה שהשנה אפילו לא צריך צילום. אח"כ הלכתי עם אמא שלי לאיזו כירורגית איומה שבקושי בדקה אותי וביטלה לחלוטין כל אפשרות לזה שמשהו אנומלי. בדיוק הכרתי אז אשה שהחלימה מסרטן השד והיא סיפרה לי שהיתה צריכה להתעקש ולהתעקש שיבדקו אותה, כי הרופאים והבדיקות הרגילות לא העלו כלום. התגובה שלי היתה פשוט לא להבדק יותר.

אחה"צ נעימים.