הִרְהוּרִים שֶׁבֵּינְתַיִם

לסיגריות

לקולה

לשוקולד.

לכדורים שלי.

לרגשות שלי, שכל הזמן בוגדים בי.

לטראומות הילדות שלי, הן לא עוזבות אותי.

למיתוסים מהעבר.

בינתיים אני משותקת.

קוראת ספרים.

מחייכת בחצי פה ואומרת שהכל בסדר.

לא יוצאת מהבית.

"מה את עושה פה?"

"אמרתי לך שאני רוצה לראות אותך, לא שאני שפויה"

כל אחד ותירוציו הוא.

גם לי מגיע לחיות.

בשביל מה, אני תוהה ומאשימה את המשקפיים השחורות שהפסיכיאטר מצמיד לדיכאון.

אני יודעת בשביל מה.

זאת מין תקופה כזאת.

אז מה שאני לא יוצאת מהמיטה.