הִרְהוּרִים שֶׁבֵּינְתַיִם

ונתחיל בחדשות הרעות. אחת הנשים היקרות לי בעולם מצאה עצמה משתנקת, נחנקת, דומעת ומוכת הלם, אתמול עת שחזרה מן הלימודים וראתה ברחוב שלה מודעת אבל. ארוסה לשעבר מזה כמה חודשים, שכל את אחיו הצעיר אתמול בבוקר, אחרי רגרסיות חוזרות ונשנות של סרטן.

אחרי פתיחה כזאת אין הרבה מה לומר, בעיקר שהיא התמודדה עם המצב הכי טוב שיכלה, בתנחומים אין קץ, ואחרי הלוויה ברחה מן העיר בחטף, כדי לעשן עצמה לדעת.

"אני יודעת שסמים זאת רק בריחה מהמציאות", סימסה לי, "אבל גם היממה האחרונה לא היתה מציאותית במיוחד". "יקירתי", סימסתי חזרה- "תעשי מה שטוב לך. ביננו, גם המציאות לא משהו".

ואני? מעבירה את זמני בהתאוששות מהלם הריטאלין של לפני כמה ימים, משקיעה מחשבה מרובה ושרבוטים לרוב בנסיון למצוא אדג' לסמינריון שלי. מאוד עייפה, הלכתי לישון רק בסביבות 7 בבוקר, אחרי שעות של שיחת ניתוח עם האשה היקרה מלמעלה, והתעקשות לקרוא עד עמוד 22 בע"א 10280/01 ירוס-חקק נ' היועמ"ש. על זה יאמר- ממרקורים לא תבוא הישועה, אבל אני מנסה. קיבלתי כמה עדכוני מצב בבוקר (אנחנו בדרך ללוויה; חזרנו מהלוויה; אני נוסעת) ועת שחשבתי לשקוע בשינה סוף סוף אמא שלי הפציעה ואמרה שכדאי שאקום, לנין החדש של סבתא שלי יש ברית עוד רבע שעה. אמרתי, זה סוג של מעגל החיים, או סוג של הריתמיקה אצלנו- להודיע על כל דבר בדיוק רבע שעה לפני שהוא מתחיל. רבע שעה אחרי הייתי באמצע הסיגריה, אחרי שהתלבטתי אם הכאב בעין ימין מעיד על דלקת או על חוסר שינה (אני עדיין לא יודעת את התשובה לזה). נדמה לי שאחרי כמעט שעתיים הגענו לשאריות הברית והבורקס, אפילו אכלתי תותי עץ נהדרים שאיזה דוד של האב הגאה קטף (למעט עכביש אחד שהיה לי בצלחת, ושוחרר במהירה למטע השסק האורגני המרקיב של השכן ליד). שיחה סהרורית עם בת הדודה שלי, לימדה שהיא כנראה זכאית לתואר היולדת המנותקת והצינית ביותר בהיסטוריה, כשבחרה לענות על השאלה (לא שלי, חס ושלום)- התאהבת בו ברגע הראשון (בתינוק, כן)? ב-"לא" אדיש. היא מתרגלת לרעיון, היא אומרת, היו קצת אולטימטומים מהבעל, גם כך החיים שלה דשדשו במקום, אז יאללה שינוי, מחייב, כזה שמחזיק לכל החיים. זה לא שהיא היתה נגד, היא אומרת, פשוט, היא חשבה, אם היא תמשיך לחכות למוכנות נפשית, היא תמצא את עצמה חושבת בגיל 42 שאולי כדאי, אז למה לחכות. הקטע הקשה להתרגל אליו הוא אובדן העצמאות, לעד. וגם שבעלה אקסטטי, אם הוא היה יכול הוא היה מניק במקומה, אפילו יולד, לפחות הוא יותר טוב בלחתל. לאבא שלה היא אמרה שאין לה מושג מה קורה סביבה, אז מה הוא מדבר איתה על שולחנות. אח"כ, לפני שהלכנו ונכנסתי להציץ על התינוק, היא אמרה- "הוא כזה קטן, כמה מזיק הוא כבר יכול להיות?" אופטימיות זהירה, נגיד.

שני בני הדודים האחרים שלי היו הזויים מהרגיל, כל אחד לכיוון אחר ונדמה לי שהם אפילו צחקו עלי מאחורי הגב.

הבדידות שלי, אגב, מצאה לה אפיקים חדשים. סנדוויצ'ים, אני מכינה סנדוויצ'ים לאקס. אני מלכת סנדוויצ'ים לא מעורערת בכלל, ומאחר והוא תמיד רעב (סנדרום "מאז שעזבת המקרר ריק"), זה קל. זה התחיל לפני כמה ימים, כשהתקשרתי אליו בוכיה בשש בבוקר, ומצאתי אותו מטייל עם הכלב ליד הבית שלי. אין כמו לדאוג למישהו אחר כדי לא לרצות למות, וכמה דקות מאוחר יותר הוא חבק פיתה עם גבינות וירקות ואני ניסיתי לחבוק את הכלב הכמעט בלתי מזוהה שפעם היה שלי. אתמול הבאתי אותה בסנדוויצ'ים על לחם שיפון 100% מלא (תושיה, 12 שקל), ושתי וורסיות ל'אם אני אנסה לדקלם כל מה שיש בפנים, יסתחרר לך הראש'. וכן, שסק, מישמיש ובננה בצד. זה נחמד, יש בזה משהו מנחם, כמו גם קורע לב, בעצם.

אח, אני לא יודעת, נדמה לי שאלך לישון.

פרסומות לצעצועים חדשניים מ-72'. ג'יז, ואני חשבתי שהיום מסובך.

(נלקח מהעונג של השבוע, ושם אומרים שהקרדיט לרוזה הגולשת. מי שלא תהיי- עמך התודה)

שבת שלום.