הִרְהוּרִים שֶׁבֵּינְתַיִם

על זה לא חשבתי.

לא דמיינתי.

אני מודה- העסיקו אותי דברים אחרים בתכלית.

והנה, מכה הגורל מכיוון לא צפוי:

הנה, המכה שמוכרת לילדים מגיל מעון עד גיל יסודי, לאמהות שלהן ולכל צוות הטיפול הסניטרי- כינים.

אני בת 25, גוד דמיט, ויש לי כינים.

אמא שלי עשתה פה אפיזודה שלמה של היסטריה וטענה שחיככתי ראשים עם אנשים לא הגיינים ומפוקפקים. כל מי שאני יכולה לחשוב עליו זה ד', שמלמד ילדים קטנים. חוץ מזה, הגירוד התחיל אחרי שהייתי בחנות של דסי, הסתובבתי עם התוכית שם על הכתף וגם עם הארנב הסיבירי בגודל כלב ממוצא. גם עם החמוסה היה לי איזה קוויקי.

השאלה הנשאלת- היתכן שנדבקתי  מתוכי?

אמא שלי טוענת שזה בלתי אפשרי, זה "כינים של בני אדם". אני בספק רב.

אני מוצאת את כל העניין משעשע עד מדאיג, וחושבת בתום לב לגלח את הראש. למה לא? מגיל 17 רציתי לעשות את זה, למה לא עכשיו? לפני שאני הופכת ליצור רציני בעל אחריות?

לגלח לגלח לגלח.. אני גם ככה שונאת את התספורת שלי כרגע, היא לא ממש ארוכה.

דברים חיוביים שיוצאים מהעניין הזה?

-יש לי סיבה ממש טובה לא לצאת מהבית.

-יש לי סיבה ממש טובה לאנשים למה אני לא נפגשת איתם.

-יש לי ליין מאוד משעשע לספר כשמתקשרים אלי ואין לי מה להגיד.

-אני יכולה לשקול ברצינות לגלח את הראש.

-זה מצחיק, תודו.

דברים פחות חיוביים-

-להחליף את כל המצעים, בגדים וכד' שבאתי איתם באיזה מגע

-העובדה שהדבקתי גם את אמא שלי, כנראה

-העובדה שממש, אבל ממש, מגרד לי העורף

-העובדה שאני לא יכולה לראות אף אחד

-העובדה שאני צריכה לספר לאנשים שראיתי בזמן האחרון (זה כמו איידס, זה?)

-נגמרו לי הסיבות אתם מוזמנים להציע עוד.

לגלח את הראש או לא לגלח את הראש?

הימורים בבקשה.