אני חושבת על כל הדברים שאני עושה. הדברים שאני מייחסת להם חשיבות, וכל אלו שלא.
יעל אמרה- אני יודעת. אני יודעת את כל זה. אני רואה את זה. את רגישה בצורה קיצונית, מבל הבחינות. את פשוט לא מסוגלת להכיל את הכל. את אמרת כבר מזמן, ואת לא זוכרת- זה כ"כ כואב, ואני בוחרת לא להתמודד עם זה, אני לא יכולה, אז אני שוכחת עכשיו. אחרת אתמוטט.
יעל אומרת- לכל אחד יש את הדרך שלו להתמודד. זאת הדרך שלך. כן, יש בך צדדים לא טובים, כן, לפעמים הצורך לברוח מעורר התנהגויות שליליות- אבל זה לא מי שאת. תסתכלי- היא אומרת לי- תראי איך את מגיבה כשמישהו אחר נפגע. אני, היא אומרת, מגיעה למצבים האלה רק כשאני בוכה על עצמי, תראי איך את בוכה עליו, תראי מה את אומרת- "אני לא יכולה לחיות עם זה שפגעתי בו". איך את יכולה להגיד שאת לא בן אדם טוב?
זה לא שווה שום דבר, אני אומרת לה, מייבבת, נכון יותר. זה לא שווה כלום- תראי איך אני חיה, תראי מה אני עושה. תראי את הגברים האלה, אני עושה להם את המוות והם נשארים איתי כדי לא לפגוע בי, גם הם לא יכולים לשאת את הכאב. וזה לא בסדר- ועם עצמי הייתי יכולה לחיות, איכשהו, אני מבינה את עצמי, בקושי, אני רגילה לפסיכוזות שהקושי שלי להרגיש, לכאוב, להתמודד- מעורר, אני יודעת שאני לא מודעת חלק גדול מהזמן אבל בורחת כל הזמן- כ"כ מהר, מקיפה את עצמי בכ"כ הרבה, מפעילה שרירים שאנשים נוטים לא להשתמש בהם, כדי לאהוב ולאהוב ולאהוב, ולמצוא לעצמי גאולה וקבלה, ולפחות חום. משהו שינחם מהקושי הזה, מהשברון. מהעובדה שדברים לא מסתדרים, ולא משנה כמה אני מנסה. ואני מנסה- עד כמה שהיכולת שלי לראות את המציאות מוגבלת במצבי דחק, עד כמה שאני לא מצליחה להכיל את הכל ולהשאר לעמוד. הכל כואב לי מדי. אבא שלי שואל למה כ"כ קשה לי, מה כ"כ קשה, הוא אומר- איך זה שהכל כ"כ קשה לך כל הזמן? הוא באמת לא מבין, או לא רוצה להבין. הוא חושב שזה פינוק, הוא מאמין שאם אעשה כך וכך דברים מסויימים, הכל יהיה שונה. הוא לא יודע איך להוציא אותי מזה, אז צועק- תראי איך את מייללת ולא יכול להסתכל לי בעיניים. הכל כואב לי, הכל נכנס ומכאיב לי, אני לא חושבת שזה פינוק. זה חוסר יכולת לשים ביני לבין המציאות חוצץ, להגיד פה אני, או עכשיו אני וזה יותר חשוב- אני לא מסוגלת לשים את עצמי לפני אנשים אחרים מבחינת הרגשה, לא אומרת לעצמי שאני יותר חשובה, או נקודת המבט שלי. אני לא מאמינה בזה. ובכלל, אני לא מאמינה באגו, או אישיות כמשהו אבסולוטי, או בעדיפות של מישהו על פני מישהו אחר. למעט כשאני מאמינה שאני מחזיקה בטוב האבסולוטי, ואז אני יוצאת למלחמות חורמה, מתוך האהבה האיומה שלי, שאני לא מצליחה להכיל בשקט. אני רוצה להציל את האהוב, אני מנסה לשכנע אותו, אני נלחמת כדי שיקשיב, ותמיד למי שלא יכול להקשיב למלחמות. אני מגיעה למצבי קצה, לייאוש, לאפיסת כוחות, אני הופכת למפלצת על מזבח הנסיון שלי לעזור, בכח.
מצד שני, אני בורחת. מתנהגת בצורה אתנוצנטרית להחריד, אגואיסטית, חיה חיים כפולים, מסתירה, משקרת ללא הרף לאנשים שאיתם אני צריכה להיות כנה, כדי להגן עליהם, כדי להגן עלי. כדי לאפשר להם לחיות טוב יותר לידי, כדי לא להודות במציאות הדברים כמו שהיא. כדי שלא יחשבו עלי את המחשבות שאני לא יכולה להכיל על עצמי. כדי שהדברים לא יהיו כמו שהם באמת. אני מחזיקה במערכת עמוקה של מניפולטיביות, של שקרנות עצמית, של הסתרה- כדי להצליח להתקיים ולהיות בסדר, בעיני הסביבה. זה מתחיל בהורים שלי, אני מניחה, מולם מעולם לא היה לי האומץ פשוט להיות מי שאני, ועקב נסיבות כאלו ואחרות התגלגלתי שוב ושוב לחזור לבית שלהם, כל פעם בתירוץ אחר- בעיקר נסיבות כלכליות. והעובדה שאני מרשה לעצמי להשאר במצב הזה, אומרת שאני לא באמת רוצה ללכת. אני רוצה ללכת- כ"כ רוצה להשתחרר, אבל מרגישה לא בסדר עם זה, לא בסדר לסובב את הגב בלי לפתור.
כואב לי הראש.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
