הִרְהוּרִים שֶׁבֵּינְתַיִם

ואם הוא יחזור
באחד הזמנים
תראי איך פתאום
אנשים משתנים
קשה להחיות
רגשות ישנים.

ואם הוא יחזור
תעמדו זה מול זה
ומה שעבר בך
לפתע יכבה
יקר וקרוב לך
הוא שוב לא יהיה.

ומשהו כמו יתנגן בך בפנים
איך חלפו השנים,
איך חלפו השנים.

ואם הוא יחזור
תסתכלי בו פשוט
ותראי שאיננו מגזע מלכות
ואין בו אפילו אבק נסיכות.

ואם הוא יחזור
תעמדי נבוכה
ותראי שהזמן
מעלה ארוכה
אינך מצטערת
ואין בו שמחה

ומשהו כמו יתנגן בך בפנים
איך חלפו השנים
איך חלפו השנים.

.

קראתי את זה אצלה עכשיו, אחרי שמהסטטיסטיקות שלי נכנסתי לאנטונן ומהרשימות שלו לשם.

התחלתי לבכות. הפשטות הקיומית הזאת לא יכולה להיות כ"כ פשוטה, כ"כ חסרת טעם, כ"כ קלה. לעזוב אהבה מאחורי וזה הורג אותי. המשפטים הסתומים האלה, הויתור הזה, שייסגר מאחורי עצמו באיזשהו שלב, שישכח. אני לא רוצה לשכוח. אני לא רוצה לוותר על הרגשות האלה, אני לא רוצה לשכוח את הקירבה שלנו. אני לא רוצה לשכוח אותך, אני לא רוצה לשכוח את הדברים שאתה צריך כדי להמשיך, את הדברים שאתה צריך שאעשה בשבילך. אני רוצה כמעט, לעזוב את הכל וללכת אליו, והוא אמר שהוא צריך זמן, ואח"כ נראה, ולפני בכלל- שאחסוך לעצמי את ההתלבטות כי הוא לא רוצה לחזור, אבל אז הטיעונים שלו נפלו מול האהבה שלו. הוא אמר "הביחד שלנו מפריע לי לאהוב אותך", הבטחתי שלא אצטט אותו אבל אני עושה זאת שוב. הוא הכריח אותי להבטיח. אני אמשיך ואשכח שאני לא יכולה להתקיים לידך, אני אמשיך ואשכח ואזכור, שספקטרום הראייה שלך לא משאיר לי אוויר לנשימה. אני אמשיך ואשכח בכח, שאתה מתעקש לא לראות אותי, או אולי לא יכול, אבל רואה את הדברים בי שאני מאבדת, מסתנוורת, ולא רואה. אתה רואה ואוהב בשקט, אתה רואה ומחכה. איך אתה סובל את זה, שאלתי פעם, את השגעון שלי, את הבריחה שלי מעצמי. אמרת- אני מחכה. יש רגעים שאת יוצאת, והם הרגעים הכי נהדרים בעולם. זה שווה את זה. אני מתקשה להבין את הכשל ביננו, שבין מציאות לאהבה. אני רוצה לראות אותך כדי להבין, אני תמיד חושבת שהסיטואציות האמיתיות יעזרו לי להבין ובדר"כ הן רק עושות לי נזק, מלחיצות אותי, מסחררות אותי לתוך הסתגרות וחרדה. אני אתקשר שוב, ואתה שוב לא תענה. ואני לא אצטרך להתמודד עם משהו שכנראה איני יכולה להתמודד איתו, ואשאר לנסות להתמודד עם עצמי. אתה תלחץ על הכפתור בפלאפון שלך, תשלח אותי מיד אל התא הקולי, כל פעם שהשם שלי יהבהב, כל פעם שהתמונה שלי ששמתי שם, במכשיר שלך, תופיע בפנייך שוב. אתה מלא בבוז או מלא בוויתור, או פשוט הבנת וסובבת את הגב. ומה זה חשוב, כל המילים שלי וכל השקרים. לעולם לא נוכל לחלוק משהו טהור, הרי לא אוכל למחוק את העוול שעשיתי לך, ואתה לא תוכל להקשיב להכל ואז לסלוח, ולא נוכל לפתוח דף נקי. אני לא אוכל להיות מרוצה מהפשרות שלך, ואתה לא תוכל להשלים עם הרצון שלי למשוך אותך למקום אחר. אתה לא תוכל לראות את הקסם בעיניים שלי, ואני אסרב להשאר איתך למטה ולהיות מרוצה. והכל יגמר. כל הקושי הזה וכל האהבה. בגלל פליטת פה, בגלל חודשים של תסכול, בגלל בחירות לא נכונות. בגלל החיים המזויינים של שנינו, וההיכרות הארוכה הזאת, מאז שהיינו ילדים כמעט, רק עושה את זה יותר קשה, יותר כואב, יותר מתסכל, יותר מלא זכרונות. הייתי רוצה לעשות את כל זה פשוט, אבל אני לא יכולה, אני לא יכולה. אני יודעת שהזמן לא לרעתנו לגמרי, אני יודעת שיש עוד איזה סיכוי קלוש שמשהו יקרה, שלא הכל לשווא.

אני לא יודעת מה לחשוב, איך לנתח את הבחירה שלך, אם להבין או להעלב, אם לא להבין, אם אני יכולה להבין, אם להתעכב על זה, אם לכאוב כ"כ, אם יש בזה טעם, אבל הכאב, הכאב, וחוסר הבהירות, חוסר היכולת להתנתק מהכאב הזה, ולראות בבהירות את המצב, ולהבין.

אני לא מאמינה בשיר הזה. הרגשות הישנים שלי לא ישֵנים באמת, יש דברים שאני לא שוכחת. אני אתרחק ממך. אולי יהיה לך סיפור אהבה. המציאות תוכיח אם אי פעם ראית אותי, או ראית רק את הטירוף ששרר בדירת המגורים שלך-שלנו. ימים יגידו מה תרצה לעשות, מה תבחר, ובמה תסתפק. אני פסימית, תמיד הייתי, מעולם לא אמרתי- כשיעבור זמן הוא יבין את מה שאמרתי לו. אני לא חושבת שתזכור אותי, אולי תבין את הייאוש שהוביל אותי לכל הצרחות האלו, לכל הטרוניות החדות, הפוצעות. דיממתי מבפנים כשהתעלמת ממני, אני לא חושבת שאתה מבין. אם היית מתעורר, הו, החיים היפים שיכולנו לחיות. אם הייתי מוותרת, כנראה שהייתי מתה.