הִרְהוּרִים שֶׁבֵּינְתַיִם

 היה לי יום די רע. קשה להגיד יום, יותר קל להגיד 12 שעות, מאחר ואני מתעוררת אחר הצהריים והולכת לישון בבוקר. וגם רע זה יחסי, זה תמיד יחסי, אבל אני גם תמיד מרגישה אשמה, כי לאחרים רע יותר, אני מרגישה שאין לי זכות להתלונן. לא כתבתי מילה בסמינריון שלי, לא קראתי כלום. לא הצלחתי. עשיתי מדיטציה כשהתעוררתי ומעט זמן אחרי זה פשוט התחלתי לבכות. לפני הספקתי לראות שוב את החצי האחרון ב-"10 דברים שאני שונאת בך". אני מחבבת את הזוג הראשי, זה סרט נעורים חצי דבילי אבל נהניתי מלהנות מטלוויזיה, מהסחת הדעת. השעות עברו. יותר טוב זה לא גרם לי להרגיש, העובדה שאחד האנשים האהובים עלי בעולם לא רוצה להקצות לי יותר משאט-נפש לא משמחת אותי, ולא עושה טוב להערכה העצמית שלי. חיכו לי 4 פרקים של עקרות בית נואשות, האחרונים לעונה השניה. אמרתי טוב, אולי אחד ואז אוכל לכתוב קצת. כמובן שראיתי את כולם ומאחד לאחד זה רק הפך נוראי יותר. אני לא רוצה לצאת בספויילר, אבל מה לעזאזל הם חשבו לעצמם, להרוס כל סיכוי לעונה שלישית? כבר לא נשאר שום טעם, לדחוס את כל הדרמה בשעתיים? את כל המזל הרע? זה הגיע לנקודה שברור בה שכל משהו כמעט טוב שכמעט קורה יסתיים בקטסטרופה לא מציאותית, וזה כבר לא הומור שחור מה שהלך שם, זה היה לגמרי לסובב את הסכין בצופה הנדהם.

בכל מקרה, את ההומאז' למזל רע, בגידות וטירוף עד טרגדיה- לא הייתי צריכה כרגע. תהיתי לעצמי למה החלטתי לצפות בזה עכשיו, האם כדי לאבד כל טיפת אמון בטוב שעלול להיות שעוד נותרה בי?

 אין לי מה להגיד. אני מרגישה די מחורבן. נראה שכשאקום אקח ריטאלין ואתיישב לכתוב, שום דבר אחר לא עובד פה בשבילי. אני מרגישה מחורבן, מחורבן, מחורבן. זה יעבור, אני יודעת, ובקצת מזל לעולם לא אחזור על הטעויות שלי שוב, או אכניס את עצמי למצב שיוציא ממני תגובות דחק כאלו. אני יודעת שלרוב יש בי תחושה של ערך, של משמעות, אבל עכשיו- כל מה שאני יכולה לחשוב עליו זה- אז מה. אז אדע להתנהג טוב יותר, אבל העולם ישאר מחורבן, מלא בסוחרי נשק, בלוחמה ובמוות. זו בועה מאוד קטנה, גבולות המציאות שאנחנו חיים בהם, כ"כ הרבה טירוף מחוץ לגבולות האלה, שאנחנו משתדלים לא לראות. למה שנרצה, העולם משתולל לנו מחוץ לדלת, אנחנו משתוללים בפנים ואין לנו מושג מה המעשים שלנו עלולים לחולל.

מה אני אומרת? אל תראו את הפרקים האחרונים של עקרות בית במצב רוח רע, כן.

בוקר טוב.