הִרְהוּרִים שֶׁבֵּינְתַיִם

אבא שלי מדבר על התעשרות, על עסקים, על בורסה ועל מיליארדים. החיים שלי נראים תקועים מתמיד. אני לא מצליחה לזוז לשום מקום. נראה שאני לא רוצה. אני מפחדת לטעות כמו גם יודעת שאני טועה מעצם קיומי, מעצם הבריחה, השיכחה, הבחירה בדברים האסורים. "אסור", אני אומרת לעצמי, על הבחור הזה או הזה, על ההתעקשות, על ההתרפסות בפני משהו שברור שלעולם לא יוכל להיות. אני מפחדת, השפה שלי מדממת, אני מפחדת ולכן אני מחזיקה בכח במקום הזה. אח"כ הלחץ יגבר, זו שארית החופש, והיא אוזלת. אני מחוייבת לעמידה בלו"ז, אבל אחרי אהיה מחוייבת לעצמי. גם אז אוכל לעבוד בעבודה זמנית ולהמשיך לרחף. החיים שלי יוכלו ללכת לשום מקום באותה קלות שבה יוכלו להתגלגל למשהו גדול. אם הייתי חופשייה באמת הייתי נכנסת למיטה ונותנת לכאב הזה לעבור, הייתי משלימה איתו ונותנת לו את המקום המכלה שלו, את המקום שהוא דורש.

כל פעולה קטנה תשנה כ"כ הרבה. אני יודעת את זה. ולכן לא זזה.