הִרְהוּרִים שֶׁבֵּינְתַיִם

אני כותבת על לסביות אבל ככל שאני מתקדמת אני מבינה פחות, מזדהה פחות. אני קוראת על הטרוסקסואליות כפויה*, אני רואה בי את הסימנים ואת התכנות הפסיכולוגי, את לקויות החיברות. אני בזה לגברים, ואז נזכרת שהם קורבנות אכזריים של גברים אכזריים אחרים, שבחלקם אין יכולת רגשית או הבנה, במיוחד ככל שהולכים יותר ויותר אחורה, לא כי משהו לא בסדר בהם, כי לא אמרו להם שזה התפקיד שלהם. מעגל הקסמים של ההתקיימות הנשית והגברית- גברים מתחזקים-נשים מוחלשות, גברים אטומים-נשים רגישות, גברים לומדים לשלוט-נשים מלומדות להשלט. הכל קונסטרוקציות קונסטרוקציות של מבנים חברתיים, של עבר וזמן, של כח, של מחשבה שגויה, של מחשבה אפשרית.

האקס שלי הוא אדם נהדר, אבל אעפס שוביניסט. הוא לא הבין איך אני טוענת את זה ואני לא הבנתי איך הוא יכול להחזיק בדיעות האלו.  נחרדתי שוב ושוב, עד עמקי נשמתי מביטויים של גזענות כנגד נשים, עמוקים, מושרשים. מהגישה שלו לסקס, מהגישה שלו אלי. כמה בזתי לעצמי על זה שאני נשארת עם גבר כזה, בעל מחשבה עם אספקטים דכאניים, סקסיסטים. ניסיתי שוב ושוב להתגבר על זה, לחזק את עצמי מולו למרות התפיסה שלו אותי, שאיני יודעת כמה היא אישית וכמה היא מונעת משנאת נשים. חלק גדול מהגברים השוביניסטיים (לדעתי כולכם כאלה, ברמה זו או אחרת, וגם אנחנו, וזאת החברה בה אנחנו גדלים) יאמרו שנשים זה דבר נפלא. יאמרו ויתכוונו פיזית, נשים מענגות מאוד, אובייקט מיני נהדר. הם יבינו אותנו כשנמשך לנשים אחרות, אבל לא בהכרח יבינו למה.

אני כבר לא מרגישה אשמה כשאני נמשכת לגברים. אני רואה את הקונסטרוקציה הפסיכולוגית שמביאה אותי לכך, וזורקת להשערה גם השתתפות של הורמונים וריח. אני קצת כועסת על עצמי שזה נראה לי טבעי כ"כ, והרי אני בסה"כ קורבן להטרוסקסואליות כפויה, הרבה מאיתנו, חושבות שזאת אופציה יחידה כמעט, ומטפחות אותה כמו הרגל רע. ריץ' אומרת: "נשים שוכנעו כי נישואין ואוריינטציה מינית לגברים הם מרכיבים הכרחיים, גם אם בלתי מספקים או דכאניים של חייהן".

התרגלתי לשעמום הרגשי הזה, לשקט בחברת גברים. התפקידיים המיניים מדוקלמים בעיניים עצומות. ונשים? זה מפחיד אותי מאוד. הנסיון שלי מועט מאוד ואני יודעת, שכל התשובות לעומק רגשי והזדהות ינתנו כאן, ובתוך כך, המשיכה המינית תעביר אותי על דעתי. החזקתי במושכות ולא חזרתי לראות את הבחורה שנפגשתי איתה לפני כשבועיים, זו שהדייט איתה נמשך 24 שעות. העולם מלא בנשים, רבות מהן נעימות, מתורבתות, משכילות, חכמות, רגישות ומוכשרות מאוד. כ"כ קל לי למצוא בהן מה שאני מחפשת באדם, ועוד שלל דברים נהדרים, ובכ"ז אני נוהה לגבר שישקיט את המניירות שלי, שנובעות מהרגלים ישנים ומגונים.

כשהיתה לי חברה ניסיתי להבין מה חסר לי, ומה זאת אנרגיה גברית אם בכלל. אם חסר לי הדיכוי, ההתנהגות, הפריזמה. ההרגל הזה לשני צדדי המתרס, שני צדדי הדיכוטומיה, הנסיון לעזור אחד לשני להבין את העולם, כל אחד מהצד שלו. ניהלתי פעם שיחה עם חבר ישן שחזר בתשובה, על קבלה ודת ותפיסות לגבי המינים. אמר- אנרגית בריאה זכרית ונקבית. היה בזה משהו שהתאים לי אז, אבל אני לא בטוחה שהוא נכון. אחזור לזה, מתישהו. עם הנסיון והאבחנה.

יש משהו אומלל כ"כ בגברים שמחפשים שוב אמא, כמו בנשים שמחפשות דמות אב. אני לא בטוחה שמשנה לי, אם יהא גבר או תהא זו אשה. אני רוצה יחסים שוויוניים ומאוזנים עם אדם אחר כמוני, בעיקר. נסיון למצוא גבר כזה, לדעתי עלול להעלות חרס. ושוב אני כועסת על עצמי שאני מתעקשת על גבר. למה גבר? זה כ"כ בנאלי. ואם כבר גבר, למה לא מתוך עוורות מוחלטת- למה לדעת מה הכוחות החברתיים שמארגנים את הקונסטרוקציה הפסיכולוגית למשיכה הזאת ובכ"ז? כנראה כי עם גבר זה יהיה יותר קל, חברתית. אני דכאנית איומה כלפי עצמי, זה ידוע, ולא כ"כ אמיצה בסופו של דבר. אם יחסים חד מיניים היו נורמטיביים בדיוק כמו שיחסים הטרוסקסואלים נתפסים, יתכן ולא הייתי מהססת. אני מפחדת מהמון זועם, ממלחמות, מלהיות לא בסדר. אבל כולנו מפחדים לא להיות בסדר, אחרת לא היו "נשים", ולא היו "גברים", אלא פשוט בני אנוש שמתקיימים.**

*מאמר של אדריאן ריץ', הטרוסקסואליות כפויה והקיום הלסבי.

*לא סטיגמטים, לא סטריאוטיפים, לא שבויים במוסכמות, לא כלואים בקונספציות שמתחזות לטבעי, לא כבושי מחשבה ותודעה, פשוט מתקיימים. חופשיים יותר, משוחררים יותר, פתוחים יותר לחוויות, סגנונות חיים ואלטרנטיבות.