הִרְהוּרִים שֶׁבֵּינְתַיִם

לא יכול להיות שכבר יוני.

פתחתי וכתבתי- "האיש שהצעתי לו להתחתן עמי, אמר שהוא לא רוצה לדבר איתי. שלא אשלח לו הודעות, בבקשה". ואז התחלתי לחפש מתי הצעתי לו, וזה היה ב-22 לנובמבר, ומאז עד עכשיו קראתי וקראתי וקראתי את עצמי, ובכיתי וכאב לי ונזכרתי ושכחתי דברים אחרים, והיתה לי תחושה של המשכיות. הרבה כאב, וידיעה של המשכיות לעצב הזה. ומזל שאני כותבת את כל הדברים האלו, מזל שאני משמרת את עצמי. אחרת הייתי נוטה להאמין לעכשיו לא רק כעתיד אלא כעבר.

יוני. ביוני שעבר היינו באיכילוב כי הוא לא נשם טוב. ביום-ההולדת שלי הוא עשה אינהלציה באיזו מחלקה וביקרנו את דודה שלי שילדה. הייתי עצובה מאוד, והלכתי לישון בערב המוקדם. שנה לפני עבדתי בלילה בפאב. הוא קנה לי מתנות. נדמה לי שאלו היו מתנות היום-הולדת האחרונות שקיבלתי.

בלילה מסיבת חנוכת הדירה החדשה של יעל. ואני צריכה למרוט שערות, ולחשוב מה ללבוש, ולנסות להוציא עצמי מאווירת הנכאים הסמרטוטית שנזלתי אליה. טוב שהחלטתי להיות נזירה. לא להזדיין ולא לעשן ולא לשתות ולא להתאמץ כדי להַראות עצמי באור זה או אחר. זה לא משנה איך אראה או כמה אקְמול בפינה.

והיא שמתאשפזת עוד כמה שעות מדאיגה אותי. קראתי איזו תגובה ישנה שלה ופתאום הרגשתי שהיא מתה, ופחדתי נורא. וניהלנו שיחה שלמה על דיכאון ועל קליניות ועל הפרעות. וצחקנו בין תיאור להזדהות. וחשבתי כמה נורא היה אם הייתי זורקת את עצמי לחסדי הרפואה ומחכה שמשם יבוא עזרי, ועד כמה אני רחוקה משם, ועד כמה אני מתעקשת להגדיר את מה שעובר עלי כמעגל קסמים של נפש כואבת ואורגניזם מושפע, ונפש מבולבלת כתוצאה. כמה אני יודעת שיש לי את התשובה, ושאצליח לרפא את עצמי. ההתנזרות שלי מהחיצוני, והדבקות בעצמי- ירפאו אותי, אני יודעת.

אני לא רוצה לדבר איתך, הוא כותב. כל לילה אני שומעת את נביחות הכלבה השחורה מן הכיכר, ובטוחה כל פעם שזה הכלב שלי, ושהם בדיוק עוברים למטה ורצה למרפסת להסתכל על הכלבה השחורה נובחת ללילה. ואני לא אשכח שכשהכלב היה גור קטן היא הראשונה ששחקה איתו, ועכשיו הוא כ"כ יותר גדול ממנה, כמעט בן שנה ועוד ממשיך לגדול. "אני לא רוצה לדבר איתך". אני מבינה אבל לא מבינה בעצם, במיוחד כי הוא רחוק כ"כ פתאום. וכל מה שרחוק ממני אני לא יכולה להריח, לא מצליחה להבין. יש לו את הגוף הכי יפה בעולם, את זה אני יודעת. אני צריכה להבין, אני יודעת, אבל אני לא יכולה. לא רוצה, אולי, לא מצליחה, עדיין, נכון יותר.

לא יכול להיות שכבר יוני. לא יכול להיות שאהיה כ"כ לבד ביום-ההולדת שלי, לא יכול להיות שעברו יותר מ-4 חודשים מאז שנפרדנו ורק עכשיו אני מתחילה לעכל.

שוב עבר כל הלילה, וכ"כ הרבה דברים קטנים לעשות מחר לפני המסיבה הזאת, הכל לכדי חזות חיצונית, ואני לא בטוחה אם זה קשור להסרת שיער או לאיפור וללהרגיש בתוך בגדים, בתוך פיגורה ויזואלית, כי אני מרגישה כמו סמרטוט בחוץ בג'ינס שלי ובחולצה בצבע תכלת. ובן עמי כתב על רזי הפעלת התאים ואני יודעת שזה בטח זה, וגם שהאישה שלו יפה ומה קורה איתם עכשיו בכלל. וגם קצת לעזור ליעל שהסתדרה היטב בלעדיי עד כה כי הייתי מדוכאת מדי, ומסיבה שתכנונה התחיל בקול תרועה, ובתכניות משותפות גדולות, נהיתה משהו קטן ושקט שהתנערתי ממנו עוד ועוד.

החברים הטובים שלו שאמרו שאולי יבואו בכ"ז, והזמינו אותי לברביקיו בשבת וזה נראה לי כ"כ סוריאליסטי. האיש שהצעתי לו להתחתן איתי לא רוצה לדבר איתי, והם מזמינים אותי לבוא על אפו ועל חמתו, ואולי אפילו לא יודעים.

ויעל אומרת- אט אט מפלס הגברים במסיבה עולה. ומראש חשבנו שיהיו יותר גברים, ואז מבין כל המוזמנים שלי הנשים הודיעו שלא יוכלו להגיע.

ולפנות הבוקר נהיה כבר בוקר ממש, ושקט פה כ"כ עוד, והכלבים מתרוצצים אבל אף אחד מהם לא שלי, ואני לא רוצה ללכת לישון, כדי שהזמן לא ימשיך, לא יסתחרר מחוץ לשליטה שלי, ואני לא אספיק לעצור.

חג שמח, בוקר טוב.