יש לי יום הולדת בעוד עשרה ימים. אני לא רוצה דבר (אל תטעו, אשמח לתשומת לב ולברכות ולמתנות קטנות. אבל אין לי שום צורך במשהו גרנדיוזי, בחגיגה חגיגית), מלבד להיות איתו. פיזית, באותו היום. לא לעשות שום דבר מיוחד, רק להיות איתו. בדיוק את אותו הדבר שרציתי לפני שנה אני רוצה גם עכשיו. אז זה התפספס, בפגישה גדולה בבוקר ואז הביתה ואז ריצה לבי"ח וייאוש.
כתבתי לו, שבעתיד, אחרי שנגמור להתרחק, אחרי שנרגיש טוב יותר, אני מקווה ליום אחד מאושר. שבו נאכל בחוץ ונראה סרט, נשכב ונישן. ונהיה מספיק רחוקים כדי להתקרב, בלי כל המשקעים, היומרות, הזכרונות הרעים, בלי כל הקלקולים הקטנים בתודעה שמפריעים לנו לאהוב אחד את השני. לעצמי כתבתי שהלוואי וזה יהיה ביום ההולדת שלי. למרות שאני יודעת שלא יעבור מספיק זמן, למרות שיתכן שאפילו לא יתקשר, שישכח.
אני מסתכלת מסביב על החדר שלי, וכבר לא איכפת לי. עוד ארבעה חודשים אגור במקום אחר, אחרי זה במקום אחר. אני כ"כ לא החלטית שמשכנתא לא אקח כנראה, אלא פשוט אשכור דירה, למי יודע לכמה זמן, ומי יודע איך. כ"כ הרבה דירות עברתי בחמש השנים האחרונות, שש פעמים ניסיתי למצוא בית בתוך קירות אחרים, חלק מהפעמים האמנתי, אבל עכשיו כבר לא. זה לא משנה. זה זניח. תהיה שם המיטה שלי, שולחן הכתיבה, המחשב, המדפים והספרים. הבגדים וערימות של דברים קטנים אחרים. הכורסא, אולי התנור ושואב האבק, הטוסטר, אם אקח אותם ממנו. כמה כלי מטבח ומגבות, כמה סטים של מצעים. אין טעם לטרוח על עיצוב, אין טעם להִקשר. יש צורך במרחב ולהרגיש בנוח. יש צורך בווים רבים, במסמרים, בתמונות רבות על הקירות, הארונות, בשירותים. טעם בארון גדול. נוחות מינימלית, חלל תצוגה מקסימלי, אוויר. זה הכל. אני לא רוצה להקשר, אני לא רוצה להנתק, יותר.
אני רוצה מקום משלי, ממש שלי. לא שכור וזמני וחולף, אבל מצד שני הכל משתנה כ"כ מהר, היום, אני לא יכולה להתחייב לדבר (לפני חודש דווקא חשבתי שכן).
אה, והפסקתי לעשן.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
