הִרְהוּרִים שֶׁבֵּינְתַיִם

כל פעם שאני גולשת יותר מדי באתרי משתמש 2.0, אני יוצאת מדעתי. מילא המגוון העצום של סרטונים

ב-youtube, מילא myspace וכל המוזיקה שם (עוד לא העזתי לנסות אפילו, אללי, בקושי השתלטתי על פנדורה), מילא הבלוגים שאיכשהו התרגלתי אליהם (כולנו בסופו של דבר משתמשים באותם שטיקים פה) אבל פורמט הוורדפרס עברית הזה, עם המוני המשתמשים בעיצוב נקי ומוצלח, ששוטפים את המסך בכתיבה עיתונאית רהוטה, מלאת אייטמים, נושאית מאוד- אלוהים, איך אפשר לעקוב אחרי כל זה ועדיין להשאיר מספיק זמן כדי לחיות?!

אני קוראת הכל, אני רוצה לדעת הכל, הכל מעניין אותי (כמעט). אני מוצאת עצמי בין בלוג עיתונאי אחד לאחר, בסבך רשימות של לינקים המתחזקות אחת את השניה, כולם נראים לי כמעט אותו דבר. חלק מדברים רק על מוזיקה, חלק על מחשבים, על משפט, על אייטמים מוזרים ברשת, חלק על הרבה דברים (פה זה כבר נהיה מעניין). הכתיבה כמעט זהה. כן, מה רהוט יותר, מה עילג יותר, מה בהיר יותר ומה מקרטע ופחות נעים לקריאה מהירה. אפילו הפונטים אותם פונטים- וכשמדובר באריאל 10 רגיל, אני מרגישה שאני קוראת איזה חלק של עצמי שלא שמתי לב שכתבתי, וממשיכה לצאת מדעתי.

כמה אנחנו דומים, כל זה מראה לי. כמה אנחנו דומים וכמה יש ביננו ניואנסים- לא גדולים וקלים לתפיסה, אבל משהו חלוש עולה מהמילים- אין מה לעשות- הבולטים בולטים: הרהוטים, המשעשעים, האינטיליגנטים. הם רצים הלאה עם הוורדפרס שלהם. על העילגים והחצי עילגים והקצת עילגים אני אפילו לא מדברת.

המוני תכנים אישיים- מוצלחים, משעשעים, אינפורמטיביים, מלאי לינקים ודיעות, מלאי בדיחות כלליות ותכתובת בין אושיות וורדפרס ובעלי טורים. כל זה נראה לי די משמים. כן, זה מעניין, אבל זו לא המהדורה המרכזית. כן, אני רוצה להצליח לקרוא הכל, את כולם, את כל מה שהם כותבים, כדי לא לפספס שום דבר חשוב שקורה, בכל נושא, לא משנה על מה. תקשורת 2.0, נקרא לזה. זה כבר לא עיתון עם חדשות חוץ, מדובר בהמוני אנשים שגולשים לפה, לשם ולכל מקום, ומביאים סיקור, לינק, חדשות, דיעה.

משהו בכל זה עדיין מרגיש לי מפוספס. אולי העובדה שכל הכללים נטרפים- שהמניות של ספקי התוכן הולכות וצונחות, שלא לדבר על מוסדות כמו "טלוויזיה", "רדיו", "עיתון"- איזה ערך יש להם עכשיו? אני מגלה לחרדתי שאני שמרנית, קשה לי להתרגל לכל זה, אני מתגעגעת לימים שטלוויזיה היה לוח שידורים פשוט, קונספט שלא משתנה הרבה (בגיל 11 הכבלים נכנסו לחיים שלי וזה היה שוס, אבל הייתי צעירה והתרגלתי מהר). עכשיו- אתר אחד מחזיק את לוח השידורים של כל ארצות הברית, אתר או תכנה אחרים מחזיקים אופציה לשיתוף קבצים בין כל תושבי העולם, כמעט כל דבר שאי פעם שודר נמצא ברשת, או במחשב של מישהו, נגיש כ"כ. מישהו עוד תלוי בטלוויזיה, ברדיו, בעיתונות, בכדי לספק לעצמו תוכן? דעת הקהל יוצאת מהבועה. אני לא יודעת מה לעשות בכל התוכן הזה- ואני רואה אנשים לידי שכן משתלטים על זה, ואני תוהה איך. אולי זאת הפרעת הקשב שלי, ואולי זה באמת הגיל שבו רוצים שמשהו כבר ישאר במקום וכל התזוזה הזאת קצת מאיימת. אני יכולה לגשת במספר הקלקות לכל אינפורמציה שארצה, לכל תכנית, לכל שיר, לכל משחק, לכל תוכן- אין לי שום הכוונה ואין שום בסיס יציב עם המלצות.

עם זאת, ברעש המילולי הזה ברשת אני רואה משהו שנוכח ביום-יום, ברחוב, בחיים מחוץ למסך. כן, המוני אנשים מוצלחים, שנבדלים מאנשים פחות מוצלחים. כולם משעשעים, נעימים למראה, כולם אינטיליגנטים- וכולם גנריים. בלוג טוב (אישי או אינפורמטיבי, יומני או חדשותי, בלוג או טור, אמנות) יבלוט כמו שבולט מישהו ממש מיוחד ברחוב. ברור שלכל אחד יש משהו קצת ייחודי לומר, ברור גם שזה לא תמיד יוצא. אבל המחשבה שכל אחד חושב שהוא מיוחד ובעצם כלום מזה לא עולה אל המסך כמעט, מלחיצה אותי- אם הם לא מצליחים גם אני לא מצליחה, ולהרגיש כמו נמלה בבית נמלים ענקי קשה לי. אני חושבת, שלהיות כמו כולם זה לא לעניין. אני חושבת שכל עוד כל אחד ימשיך לחשוב איך הוא מחדש משהו, איך הוא מדגיש משהו שאין במקום אחר, תמשיך להיות התקדמות. הקונספט של "הכל נאמר כבר" מקבל משמעות סיוטית עבורי בעולם התוכן האינסופי של היום. זה משתק את הכתיבה שלי, זה משתק לי את האמנות. אני מוצאת את עצמי באמת מפקפקת בערכים עליהם גדלתי- באמונה שאם אהיה ממש טובה אזכה להכרה נרחבת. בדרכים המקובלות, כשהכל נטרף כ"כ והדרכים המקובלות הופכות בן לילה ללא רלוונטיות, שמרניות, מיושנות. קשה להתרגל לתפיסה הקהילתית, לריבוי המיומנויות אצל כולם, לניגוד אל מול התפיסה הרומנטית.

הכל מרגיש לי כמו לפני מהפיכה ענקית. מה יהיה פה עוד 15 שנה?!?