הִרְהוּרִים שֶׁבֵּינְתַיִם

אני מרגישה נורא. התעוררתי בשמונה וחצי בבוקר, עצובה מאוד, מתגעגעת מאוד, ומאז זה לא הולך ומשתפר. כבר שעות שאני יושבת מול המחשב, בוהה במסך. שיא היום היה טיגון חביתה.

לפי התכנון הייתי אמורה לסיים כבר איזה פרק או שניים בעבודה שלי, כל היום לשבת ולכתוב, לנצל את שעות היום, כן.

אבל השעות האלה עמוסות ברעש ואור ופרטים, והסחות הדעת לא אמיתיות, ומספיקות רק כדי להשאיר אותי בוהה.

בינתיים כולם מכירים את כולם. זה מוזר ולא בהכרח משנה.

אני מרגישה כ"כ מבוגרת כאילו זה ממש לא אפשרי שעוד שבוע בדיוק יהיה לי יום-הולדת, וסביר שאהיה בדיכאון.

והוא עדיין לא עונה לי, ולכלב יש יום-הולדת מחר, ותיכף אלך לחפש לו קוֹנג* וחטיפים ממש טעימים לשים בתוכו. היתה המלצה סוחפת על החטיפים הממולאים של פדיגרי, אבל ראיתי שיש בהם המון צבעי מאכל.

אני מקווה שכל העניין הזה לא יגמר רע, אני פשוט רוצה לראות את הכלב שלי.

אני יוצאת לדרך, כן.

*זה קונג, וככה משתמשים בו. טכנית גם זה קונג (ביסקוויטים), גם זה, עוד אופציה, ותצטרכו לסמוך עלי שיש עוד ועוד, וכן, כולם נראים כמו צעצועי מין.