הִרְהוּרִים שֶׁבֵּינְתַיִם

אבל אני מניחה שזה ריטואל שרק ההרגל יתקן אותו.

אתמול היה שיא שריפת הזמן, הגעתי הביתה מחוקה, בהיתי קצת בטלוויזיה תוך אכילה מאסיבית (מסתבר שלקום מהמיטה ולצאת מהבית לכל היום יש כזאת השפעה על אנשים), בקושי גררתי את עצמי להתקלח, בהיתי עוד קצת בטלוויזיה באיזה סרט דבילי עם ג'ניפר אניסטון (לפני הניתוחים?), החלפתי כמה מילים על יעל (מי מתקשר ב23:30 למישהו שצריך לקום בבוקר ומדבר איתו בזחיחות כאילו יש לו את כל הזמן שבעולם רק כי הוא לא עובד ולא עושה כלום, בעצם?) ונפרדתי ממנה בטענות נמנום. ב24 כבר ישנתי. 8 שעות זה לא מספיק, לא איכפת לי איפה קבעו את זה.

מחר יש לי כתיבה יוצרת. מה שאומר שאני צריכה להדפיס את הסיפור שלי (אבנים בכליות, כנראה, אולי באמת אני אדביק אותו פה כבר) לכל המשתתפים. אני אולי אעבוד עליו קצת.

חוץ מזה יש לי עוד כמה, אבל נראה לי שהוא המלוטש ביותר, יחסית. קצר. ממש קצר.

טוב, ובזאת אני פונה לאבנים.