הִרְהוּרִים שֶׁבֵּינְתַיִם

או שאני לא צולחת כ"כ בקטע הזה של הבלוג.

לפעמים יש עליות, כן-

אני יודעת לכתוב, זה גם כן.

אבל כתיבה חסרת השקעה כמו כאן נוטלת את הנפח השואב (נגיד) שיש לסיפורים קצרים או לשירה היותר טובה שלי.

ככה שיוצא שאני משעממת, אין לי שום דבר מעניין לכתוב, כבר שלושה ימים שאני מזיינת את השכל על זה שקמתי לעבודה. אני לא הייתי קוראת את זה.

אולי כי אני משועממת? אני משועממת?

לפחות בכתיבה היותר יצירתית שלי יש עומק ששואב (כן, עוד פעם שואב) לאיזה ערפילית מעיים, אבל פה... למי יש כח לרמיניסים תוך כדי הכנת בקשות לבימ"ש?

אתמול התחלתי לכתוב סיפור. כתבתי שלושה עמודים. הייתי עייפה מדי מכדי לקרוא את זה ומה גם שאני בכלל לא קרובה לסיום אבל זה היה מרענן. מוזר לי תמיד לראות את הפערים בין "סיפור" לסיפור", זה משקף בדיוק את מה שנהייתי, איכשהו, מה שעבר עלי ואיך זה הותיר אותי. סגנון הכתיבה והלך הרוח. מה גם שאני לא כותבת יותר מכמה שורות קצרות ברגיל, ככה שהמסות האלו משונות ומשתנות. התחלתי לכתוב על גיל 15 ונשאבתי לכל מיני זכרונות ילדות שמי יודע מתי הייתי נזכרת בהם אחרת. כל מיני שביבים כאלה, רגעים של אושר וטראומות קטנות. יצא לי להעלות על הכתב כמה דברים שהתעסקתי איתם פעם- כמו העיון המאסיבי באלבומי תמונות הילדות שלנו כדי לגלות מתי בדיוק הפסקתי לחייך (גיל 5, תודה)- משהו שהעסיק אותי מאוד בגיל 16 וחצי כשהתחלתי להרהר ברצינות תהומית מדי וחסרת פרופורציה בעוול המופרך ביחסי אליו שההורים שלי גרמו לי.

אני חוששת שאני שוב משעממת.

התקף ה"אני משעממת" הנוכחי נבע מקריאת כמה פוסטים של בחורה שנונה ומשעשעת.

לאן נעלמה נוכחותי השנונה והמשעשעת? אולי אני מותשת מדי? מרוכזת מטרה? סתם? פשוט סתם?

זה לא שמשהו לא בסדר במצב רוח אבל משועשעת לחלוטין אני לא יכולה להגיד שאני.

אני שרויה בטוב פשוט.

בפשטות שטובה לי כי אני לא יכולה לקחת יותר מזה על עצמי עכשיו.

אני מסתפקת במועט כי אולי אין יותר מזה כרגע או אולי זה מה שאני רוצה, אני באמת באמת מותשת מיותר מזה ואני צריכה זמן לאגור כוחות.

אז אני משעממת, בינתיים. אני חיה עם זה, זה רק שהקאונטר שלי לא עולה...

:/