הִרְהוּרִים שֶׁבֵּינְתַיִם

העצים בריאים יותר בדרום העיר, העצים בריאים אבל החתולים חולים. הרחובות מלאים בתי קרקע או בתי דירות מוזנחים למחצה, בחצרותיהם כלבים נבחניים. על המדרכות פרחים גדולים שנושרים מעצי פיטנה דשנים, ואני חושבת על העצים הרזים של צפון ת"א עם פרחיהם הקטנים. ביום הראשון הרמתי שני פרחים ולקחתי איתי, כמו שאני עושה בבית. אבל אח"כ הם נראו לי גדולים מדי, ריחניים, שייכים לעולם אחר. מאחורי פחי הזבל יש חתולים חולים, ואני משטה בעצמי שלא ימותו, ושאני לא איומה כשאיני מביאה איזה גביע קוטג' לגורים הרזים להחריד של החתולה מעבר לכביש, וחתול אחד אחר שכבר שמו לו קוטג' אבל הוא לא אכל. אני חושבת- מישהו טוב ממני כבר היה לוקח אותו לווטרינר שמטפל בגורים עזובים,  לא נותן לו לשכב שם, ואתמול בלילה ראיתי חתול מת באמצע הכביש, ומשהו מוזר פה, הרי בצפון העיר החתולים שמנים כ"כ, ולמעט אלו החולים מאוד, רובם נראים טוב, ומתהלכים בגאווה, ופה בין הכלבים האגרסיביים, הם רוחות מלוכלכות של עליבות נרדפת.

אני חושבת עליך ועל הבחירה שלך לההפך זר יותר מיום ליום. אני חושבת על מה יקרה אם תתקשר פתאום, ותגיד שזאת היתה שטות ושאתה מתגעגע. זה נראה לי בלתי אפשרי, אבל למה לא, אני שואלת את עצמי, למה לא. למה שהמציאות לא תשתנה, שדברים טובים יקרו ושאני אהיה באמת מאושרת.

להקהות את החרדות שלי אומר להקהות את הכתיבה שלי. אני לא מרגישה את המילים, הן מרגישות לי לא חלק מעצמי יותר. לא באות מבפנים ובעלות קיום מעורער.

אבל כשהחיבור שלי לעולם הוא גם הסיבה לניתוק שלי, כשאין שום פילטרים והכל פשוט נכנס ויוצא, כשנסיונות לפילטרים הם נסיונות שכנוע עצמי ובריחה מבועתת, אפשר לצאת מדעתך בקלות יחסית.

לילה טוב.