הִרְהוּרִים שֶׁבֵּינְתַיִם

אני בבית הגדול והזר שקצת התחלתי להתרגל אליו. קצת למיטה וקצת לשולחן העבודה. הדברים שלי מפוזרים פה ואני מרגישה אשמה ואז נזכרת שיש לי עוד שבוע וחצי, ולמרות שזה עובר מהר (הנה כבר כמעט עבר שבוע ולא הספקתי לעשות כלום), זה בסדר אם הדברים שלי יתפזרו פה, זה בסדר אם ארגיש בנוח. ואמא של אחד הנופשים התקשרה להזמין אותי לארוחת שישי, וד' שאלה אם עכשיו אני כבר מאומצת, ומשהו מרגיש בי מאוד מוזר, אבל נכון, איכשהו.

קראתי קצת באינטרנט, מידע חדש. אני מהרהרת על האימפולסיביות שלי, שטעיתי לחשוב שהיא לא אימפולסיביות אלא ניצול הזדמנות. כשאני יודעת או מרגישה משהו, ובטוחה בזה, אני חייבת לפעול- אני מרגישה שאני חייבת לפעול- אני יודעת שאח"כ זה כבר לא ישנה לי כלום, שאשכח. אז לפעמים יש דברים שאני יודעת שלא אסלח לעצמי אם לא אעשה או אומר- שתמיד ישארו ויציקו לי בקצה התודעה. אני מנסה לברור רק את הדברים החשובים, האמיתיים, הגדולים.

לא קלה התקופה האחרונה. בחודש התמוטטתי כמו מגדל קלפים. אלה היו האנשים שהכרתי או רציתי, בן זוגי לשעבר והחבר הכי טוב שלי בעיתות מסויימות, החברה הכי טובה שלי, ההורים שלי, התואר שלי, ההתמחות שלי- הכל הסתחרר בתוך יום ההולדת ה-27 שלי. 27, לעזאזל, כ"כ גדול.

היום בשדירה עם הכלבה בחורה אחת פערה פה מולי אחרי ששאלה בת כמה אני. "את נראית הרבה פחות!" היא אמרה מופתעת ממש.
בת כמה אני נראית לך?", "19,20". ואז שאלה אם אני שוכרת פה דירה, אח"כ אם אני נשואה. אני לא יודעת למה היא שאלה את זה. אולי כי סיפרתי לה על הכלב שלנו, ומה היינו עושים כדי לעייף אותו כשהיה קטן- כי היתה שם עם בן זוגה וגור פיטבול-בוקסר מטורלל, והניחה בתחילה שבאנחנו אני מתכוונת למשפחה שלי, ואח"כ לבעלי.

זה ה-19 השני שאני מקבלת תוך חודשיים. למרות שאני מסתכלת על עצמי ורואה שהזדקנתי, שהעור משתנה, וזה מרגיש כאילו לא ידעתי להנות ממנו כשהיה צעיר יותר, לא ידעתי להעריך אותו ולא באמת חשבתי שישתנה. וזה מרגיש לי מוזר כ"כ. לאמא שלי בגילי כבר היו שערות לבנות. שערות לבנות נראות לי מרחק שנות אור ממני. טוב שאינן, אחרת הייתי באמת מבועתת.

אני צריכה ללכת לטיפול, אני יודעת. אני חייבת לדבר. מנסה למצוא משהו זול, כמו תחנת בריאות הנפש. באינטרנט היה כתוב שאולי במרפאות הציבוריות הרופאים צעירים ופחות מנוסים- אבל מצד שני- הם רעננים יותר.

ועוד משהו- מישהו מוכן להסביר לי מה זה 'אימו'? הדבר הזה שילדות עושות עכשיו? ציפורניים שחורות והרבה צמידים? פרו-התאבדות? מה זה אומר? איך זה קשור למוזיקה (מעבר למוזיקה שמתעסקת ברגשי ובפרו-התאבדות ריג-שי), והאם לילדות היום אין משהו טוב יותר לעשות? ג'יז, שנות הטיפש-עשרה שלי היו מלאות בשטויות אני מניחה, אבל זה עבר די מוקדם (כך שנשארו הרבה שנים פנויות להרהורים וחיבוטי נפש כואבים ומתייסרים, שלא נפסקו מעולם. נהדר).

להתקלח ולישון, הציפורים מצייצות כבר.