הִרְהוּרִים שֶׁבֵּינְתַיִם

ביציאה מהמחלקה שלה, כאב לי הלב ולא ידעתי אם על הגוו השפוף או על הכניעה הזאת. האחות שיצאה נכנסה לרכב החונה לידי. צחקתי איתה ואיחלתי לילה טוב. נסעתי מהר והגעתי בדיוק ואז התבלבלתי בפנייה האחרונה ונכנסתי לאיילון במקום לשכונה, ונסעתי ונסעתי עד שאיכשהו מצאתי את הדרך חזרה. כשנעלתי את דלת הרכב והלכתי ברחוב לכיוון הדירה, אמרתי לעצמי שאני מרגישה קצת בבית. כשפתחתי את הדלת הכלבה קפצה עלי בשמחה. חיבקתי אותה ואז חשבתי, שאני נוהגת באוטו לא שלי, לדירה לא שלי, עם כלבה לא שלי, אבל כמעט כבר מרגישה בבית. אני רוצה בית. "כמו לחיות חיים של מישהו אחר", היא אמרה, ולא ידעה כמה היא צודקת. הבית שלהם פרוש לפני, הכלבה שלהם, הרכב, ההורים שמזמינים אותי לארוחת שישי, החברים שמתקשרים לשאול אם הכל בסדר, כל מי שקשור לחייהם יודע שאני פה ומוכן להושיט יד, או טרמפ, או כסף.

אתמול למדתי שאני זוכרת לנהוג על הילוכים, למרות שעברו יותר משש שנים מאז נהגתי כך לאחרונה. פחדתי ונרתעתי מלהזיז את הרכב, מלנהוג בכל רכב עם הילוכים. אתמול לא היתה לי ברירה והיום זה כבר הפך טבע שני, כמעט.

היום ראיתי שאני זוכרת איך מנגנים יונתן הקטן בפסנתר, הדבר הראשון שסבתא שלי לימדה אותי לנגן, לפני יותר משני עשורים. פשוט נורא, אבל- פתאום האצבעות שלי נעו על הקלידים, וניסו לאלתר לפה ולשם, וזה היה נעים ונשמע כ"כ טוב (האילתור, לא יונתן הקטן).

הלילה נוכחתי שאני יכולה להדליק מנגל גחלים בעצמי. ואמנם הסטייק שלי לא היה עשוי עד הסוף, אבל, איכשהו, מנגל היה מסתורין עבורי, עד היום. בשעה 2:30 אחר חצות, עמדתי במרפסת הענקית בשכונה שנושאת ריח גריל לא נגמר בלילות, ראיתי את החושך בחלונות ונפנפתי מעל הגחלים שהדלקתי על הגז במטבח, שהתלקחו והתנפצו במעין זיקוקים ולכלכו את הכיריים וכל מה שנוקה הבוקר ביסודיות.

יש פה הוט ואני עושה מרתון של "בטיפול" ב-V.O.D, ונהנית.

כתבתי שורה בעבודה שלי היום, רק לראות שאני יכולה, הייתי עייפה מאוד. מחר אתעורר ואמשיך, עד שאסיים.

יש אוויר נהדר בחוץ, ורוח ריחנית. כבר מזמן שלא היה לילה לא מהביל. תוציאו את הראש מהחלון ותנשמו- זה נהדר.

לילה טוב.

נ.ב.

היום בצהריים התקשר שליח מחנות חיות, ואמר שהוא בחוץ ולא פותחים לו את הדלת. אמרתי שזה לא יכול להיות, האנשים שגרים פה כבר שבוע בחו"ל, והוא התעקש שנעשתה הזמנה היום ואז הקריא את שמי המלא, ואת כתובת הדירה שלו. זה חבר שלי לשעבר, אמרתי לו, תנסה לצלצל אצל השכנים. הם לא פותחים, הוא אמר והכתבתי לו את המספר שלו, ונקבתי בשם, והרגשתי איך לרגע זכרון החיים הישנים שלו מסחרר אותי בצער וגעגוע.

אבא שלי היה אומר שהוא עשה את זה באופן לא מודע בכוונה, כי בדיוק התחלתי להרגיש טוב יותר. אני אומרת שזה הסטטוס קוו הזה, שמתעקש להשאיר אותנו באותו מקום. זה כאב.