הִרְהוּרִים שֶׁבֵּינְתַיִם

ולהקום בזמן לעבודה, כמה זמן זה היה יכול להחזיק?

בלוז יום ראשון?

לא נראה לי, אני לא שחוקה מספיק בשביל זה.

סתם חוזרת לעצמי?

מאכזב (??) אבל מרגיש נוח.

הם ניסו להעיר אותי, באמת שכן, אבל לא התעוררתי. שפכתי על עצמי כוס תה, על המיטה והמשכתי לישון.

התעוררתי ספוגת תה, גם החתול היה קצת ספוג תה, לאף אחד מאיתנו זה לא הפריע, כנראה.

כשעייפים אז עייפים.

אני צריכה לזכור לקחת את התרופות שלי יותר מוקדם.

אני מכריזה בזאת שהבטלה לא עושה לי טוב.

בסופ"ש לא עשיתי דבר מלבד שינה. לא, לא התקדמתי עם העיתון ועכשיו יותר מתמיד אני בטוחה שאני הולכת להתפטר מהתפקיד אחרי הגליון הזה.

אין לי זמן לזה. גם אין לי חשק.

אם עדיין הייתי לומדת זה היה משחק אחר לגמרי, אבל מה הטעם בזה עכשיו?

מה יש לי להוכיח למסגרת שאני לא שייכת אליה יותר?

להסתובב באוניברסיטה עכשיו, לא נראה לי כמו משהו נוסטלגי, לא רק למדתי שם כמעט 4 שנים, אלא גם עבדתי יותר משנתיים. ככה שזה מן מקום שאני מכירה טוב. נוסטלגיה היא האנשים שפעם הכרתי שם, אלו שנזלו מהחיים שלי ואני לא יודעת איפה הם עכשיו, מלבד אחד שאני יודעת בדיוק איפה הוא אבל נדמה לי שהוא השתגע.

לא משנה מה תעשה- לעולם אל תאבד את האנושיות שלך. זה מה שאני חושבת, אולי קטונתי מלשפוט אותו אבל אני חושבת שהכרנו מספיק טוב כדי שאני אוכל להגיד את זה בבטחה.

בקרוב אסיים את כל קשריי לאוניברסיטה, והוא וכל החולרות שהטרידו אותי במסגרת הזאת יתפוגגו להם לקיבינימט.

קצת עצוב, עכשיו כשאני חושבת על זה, לחשוב על לעזוב את הפקולטה שלי. דווקא בשנה האחרונה הייתי כ"כ מעורבת. אבל עכשיו- אני פשוט לא שם יותר. למה שאני אקח על עצמי מחוייבויות בקשר לאנשים שאני כבר לא חולקת איתם מסגרת?

תואר זה כמו חממה, אם זה מה שאתה עושה ממנו, וירעת הברזנט הוסרה מעלי, אני כבר בחוץ. אני כבר לא חייבת לזה כלום.

שני מבחנים עוד שלושה שבועות- אחרונים. שתי עבודות לכתוב וגמרתי, הכל.

בפעם הבאה שאני אהיה שם זה עוד שנה ומשהו, לקבל את התעודה שלי. בטקס עורכי דינים צעירים, גאים עם הגלימות והכובעים המצחיקים של סוף התואר, וההורים המגונדרים שיצלמו, וכל חברי האקדמיה לוחצים לנו את היד, באור מנצנץ וליד הכיבוד.

אני בטח אזמין את יעל.

קשה לי לחשוב על מישהו אחר שזה יעניין אותו מספיק בכדי לשבת בערב המשמים הזה וקשה לי לחשוב שהייתי רוצה שמישהו אחר יהיה שם.

אפילו אח שלי בטח יהיה בצבא.

היום מתחיל הקורס איור שלי. בבקשה בבקשה שהוא לא יהיה מעאפן. שילמתי עליו מהאוברדרפט והבטחה למודל עירום לא ממש עושה לי את זה. בחורות ערומות אני יכולה לצייר גם בלי מודלים.

אני מקווה ללמוד משהו. יותר מהטכניקות האיומות שלמדתי אצל "טלילה", המורה לציור שנרשמתי אליה דרך מודעה בגלובס. אף פעם לא להרשם למשהו דרך מודעה בגלובס. על השיעור האחרון ויתרתי והותרתי אותה עם ה-100 שקלים. זה היה כ"כ מיותר. ומתסכל. הכרתי שם מישהו חמוד שהיה איתי בצבא, הסתבר. אבל הוא לא גילה עניין.

ובכלל- למי יש כסף לשיעורים ב100 שקל בשבוע?

יחי הסבסוד של אגודת הסטודנטים- סמסטר שלם ב440 ש"ח.

חשבתי, אם כבר אני עדיין נחשבת סטודנטית השנה, אני יכולה לנצל את העובדה הזאת ולעשות איתה משהו פרודוקטיבי.

אז הנה.

אמנם לא קניתי את כל הציוד אבל קיבינימט יש לי מספיק עפרונות וגליונות ופחם מהשיעורים הקודמים. חסר לי B4, אבל יש לי B3, יהיה בסדר, נכון?....

זה אומר שאני צריכה לחזור הביתה בחמש.

אמא שלי כועסת עלי, אני מכירה אותה, פישול קטן והיא צופה פני חורבן עתידי.

קורה אמא, לפעמים זה קורה.

זה לא אומר שמחר אני לא אקום בזמן.

אני אקום ומחר אני אפילו אלך לבימ"ש להשלים כל מה שלא הספקתי היום. מבטיחה.

התחלתי ללכת עם עקבים.

קודם כל ממחסור בנעליים לא מרופטות בלי עקבים, ודבר שני, אני מחקה את אמא שלי. ייצוגיות לא?

ומה יש לי לעשות עם זוג נעלי עקב מודל 98' שנקנו לחתונה של דודה שלי ושנעלתי אולי 7 פעמים מאז? לדדות בבימ"ש כמובן ולהראות ייצוגית.

בשביל זה אני בטח אצטרך להחליף את התיק שלי. יש לי מאגר תיקים שחלקו מתפורר (למה אני צריכה מעבר להכרחי גם דיסקים, ספרים ומצלמה בתיק? כדי שהוא יקרע כמה שיותר מהר כמובן- אבל הימים האלו עברו!) וחלקו מעורר אסוציאציות של חיות- כבשה ועכברוש. באמת. אני חושבת שעברתי את הגיל.

אני צריכה משהו ייצוגי.

ייצוגיות היא שם המשחק בעולם העסקים, ובטח כשאני נושאת את שם הוריי המוכרים להו- כ"כ הרבה אנשים.

אז בני מחזורי היקרים, היכונו לטרנספורמציה. לא עוד סלובית מרושלת עם אולסטרס, לא עוד מבטים לא ממוקדים וסיגריה על הריצפה מחוץ לפקולטה. לא עוד לא עוד לא עוד.

חוץ מהקרחת החדשה שלי (שאני אפגין לראווה בישיבת מועצה מחר), תראו לפניכם בחורה ייצוגית ביותר.

כן כן, הצטרפתי למכופתרים. ובמיוחד מחר כדי שתראו שאני עסוקה.

טוב, עוד סיגריה ואני אדדה את דרכי לאוטובוס לבימ"ש לפגוש את החבורה בדיון שאמור להיות משעשע מאוד.

ככה, אגב, נראות הסיגריות באמסטרדם. לא ווינסטון לייט אלא balanced blue, והן אפילו יותר לייט מהלייט הרגיל (בקצת) והן נושאות סיסמאות מרהיבות כגון זאת.

אני זוכרת כשהתחילו עם הסיסמאות האלה בארה"ב, אנשים היו אוספים את הקופסאות ומחליפים בינהן. הומור של מעשנים, נו שויין. גם אני שומרת את הקופסאות, כמובן, זה מצחיק אותי.