הִרְהוּרִים שֶׁבֵּינְתַיִם

וגם, הימים מתחברים לי אחד לשני. המוח שלי צועק החוצה כבר כמה שעות. אני מנסה להבין אם חרדה או אלרגיה.

אני מרגישה פה בבית עכשיו. אני לחוצה כי לא באמת יש לי לאן ללכת. לא אופציה טובה, בהתחשב.

(הזיתי אותו היום בצהריים. לא יכולתי לישון, כל תנוחה גררה כאב צוואר והתהפכתי והתהפכתי. הזיתי רגעים שהיו וקראתי לו בכינויים שהיו, ורציתי להיות שם כ"כ. זיכרון סלקטיבי. אני לא אוהבת את זה. ולא כי עכשיו אני לא זוכרת את הרע, כי אז לא זכרתי את הטוב. אני מתגעגעת כ"כ, לעזאזל).