הִרְהוּרִים שֶׁבֵּינְתַיִם

האף שלי נוזל וכואב לי הגב.

הכלבה הולכת אחרי ואני נותנת לה חתיכות קטנות של אבטיח שימיו היפים היו בטח לפני שבועיים. היא לא מתלוננת וגם אני לא.

עוד יומיים הם חוזרים, לא כתבתי את העבודות שלי, ואני חוזרת לשממון שהוא החיים שלי כבר יותר מדי חודשים. שום דבר לא מתקדם לשום מקום ואני יושבת באמצע ולא עושה כלום.

נזכרתי אתמול בכמה זמן לקח לי להוציא רשיון נהיגה. התחלתי ללמוד ורק אחרי זמן רב ניגשתי לתאוריה. זה היה הדבר שנמשך ונמשך, אולי שלוש שנים עד שניגשתי לבסוף. אני חושבת שפחדתי שאעשה תאונה נוראית. היתה לי הזיה שלי מתנגשת בקיר. פחדתי לנהוג. וזה כ"כ ישן ועבר לפני שנים, ואני יודעת שגם המשבר הזה יפתר בסוף, ויתעמעם לעבר לא משמעותי, אבל פה, בצומת הדרכים כביכול, אני נטועה באדמה ולא מצליחה לזוז, לא רוצה אולי, מתעקשת.

הכלבה מניחה את הסנטר שלה על הירך שלי. אני מוצאת לי דברים אחרים לעשות.