הִרְהוּרִים שֶׁבֵּינְתַיִם

אני צריכה משהו מתוק כדי להרגע.

אני מפשירה לחמניה מתוקה ורוצה להכין ממנה טוסט, אבל אין גבינ"צ אז גבינה מלוחה נראית לי מנחמת מספיק. בזמן שהלחמניה מסתובבת במיקרוגל בתוך מגבת אני מסדרת את המדיח. אני מחממת יותר מדי והלחמניה מתקשה קצת וטוסט כבר לא יצא ממנה. אני טועמת אותה ואז מורחת אותה בשוקולד פרה למריחה. זה מרגיע אותי. זה באמת מרגיע אותי.

בבי"ח התחלתי להרגיש רע. ניהלנו שיחה מבולבלת. שום חוט מחשבה לא מיצה את עצמו. בדרך חזרה לא בדקתי את המפה ושוב הלכתי לאיבוד, פניתי ברחוב הלא נכון, והמשכתי והמשכתי, בסוף אחרי השלטים שכיוונו לת"א ובסוף מצאתי פניה נכונה והגעתי. נהגתי נורא ופחדתי מהניידות סביבי מאוד.

משהו לא בסדר, משהו לא בסדר.

שוב הבאתי דובדבנים לבי"ח, כמו לפני שנה כשהוא היה מאושפז. היא אמרה שהיא לא אוכלת דובדבנים כהים, אלא רק צהובים ובררה את הענבים הסגולים מהקופסה, מתפעלת מהדובדבנים המבריקים, אבל לא טועמת אותם. וטוב שכך, חשבתי לעצמי, בחרתי דובדבנים גרועים כי הרגשתי מחוייבות לקנות בדוכן הפחות מוצלח, זה שלמוכר שלו הבטחתי שאחזור עוד מעט לקנות, וחזרתי, וקניתי קילו של דובדבנים בשלים מדי, למרות שבדוכן במורד השוק היו דובדבנים נהדרים באותו מחיר ממש.

כשהוא היה מאושפז הבאתי לו סלסלת דובדבנים מהירקן ליד בית החולים. יומיים אחרי הוא השתחרר והשאיר את הדובדבנים ואת כל מה שהבאתי לו למחלקה. אף אחד לא רצה, הוא אמר, אבל השארתי בכ"ז. וכעסתי.

זאת אפילו לא אני, זה הגוף שמשתולל, זאת הנפש שאני לא שומעת, זאת החרדה הזאת שמוציאה אותי משליטה. "תחושה של סכנה מתקרבת", אמר המאמר ואני תוהה אם הסכנה היא המראה התמידית של הכשלון שלי שאליה אני עומדת לחזור בבית הורי.

אני רוצה לעזוב את זה, באמת. ונדמה לי שרק כי כך יהיה יותר קל, אבל יתכן שהסיבות עמוקות יותר, אני מכירה חלק מהן והן עמוקות יותר. אני מרגישה ש-, אני הולכת במסלול לא שלי ואם אמשיך בו אשתכנע לנהל חיים שאני לא רוצה, ואשכח שלא רציתי אותם.

רצף של פעולות לא פשוטות אבל לא מהקשות שהתמודדתי איתן, ואני לא רוצה. וכולי צועקת לא. וזה למעלה מכוחותי להתנגד עכשיו. אני מנסה שוב ושוב ושוב, וכושלת.

אני רוצה להשתחרר, אני רוצה לשכוח, אני רוצה לצלם. אני רוצה להתפתח, אני רוצה להזכר לאט, להזכר בטוח ואז להחליט. אני רוצה לשכוח בדיוק כמו שרציתי לפני 12 שנה, והנסיונות שלי לרצות לזכור לא עובדים. זה יותר מדי בשבילי וזה כמו לומר שאני שברירית. אני שברירית כמו שאני חזקה, אני אבודה כמו שאני יודעת לאן אני הולכת, אני לא יכולה יותר כמו ששום דבר לא קרה.