הִרְהוּרִים שֶׁבֵּינְתַיִם

אני עוד לא מצליחה לעשות, את הדברים הקטנים שיזיזו אותי הלאה.

המציאות השתנתה, למשהו שמרגיש כאילו היה כך תמיד.

זה הרגש ולא הסיטואציה, והכל מרגיש מוכר. לפחות לא מנוכר, לפחות לא כואב.

אני מתלבטת אם אהבה או רוטינה שגויה, הרי הכל אותו דבר, בעצם. התרגול מוליד אינטראקציה, מוליד רגש, מוליד תלות, מוליד השענות.

המקום הריק מוליד חיפוש תמידי אחר תחליפים.

אתמול בסרט היה מישהו דומה לו המבוגר כמו שתי טיפות מים, ואח"כ ראיתי אותו ברחוב. הוא אמר שקטנוני לומר מה מעסיק אותו עכשיו כשיש זילזלים בת"א, וברקע הפגנה של נוער קומוניסטי יהודי-ערבי נגד המלחמה- לא יכריחו ערבים ויהודים להיות אויבים.

ופתאום אני כ"כ מיואשת. אני לא מייחסת לזה שום חשיבות- תנודות במאזן סרטונין ותו לא, אולי להסתכל על החוסר והקושי. זה לא משנה.

תותחים מרעימים, המלחמה המחורבנת הזאת, ואני שוב מרגישה כאילו אי אפשר לחיות.